ראה הפקדתיך

פעמיים השבוע נתקלתי באנשים טובים שבאו אליי בטענות: "חייבים לעשות משהו. אסור לשבת בחיבוק ידיים". אחד כבר בנה תילי תילים של דברים שניתן לעשות בקמפוסים כאן בסביבה. זה התחיל, כמו תמיד, בשאלה: "ארי, אם אשלח לך רשימה של שאלות, האם תוכל לתת תשובות או למצוא מישהו שיוכל? אנחנו חייבים להפריך את כל השקרים לגבי ישראל". הייתי מתאר את ההתרגשות, ואת השעה השלמה שדיברנו בנושא BDS והאנטישמיות בקמפוסים, כמישהו שנכנס לטרנס וחייב להוציא משהו לפועל, לשחרר את הלחץ, כי אם לא הוא, עוד יתפוצץ מבפנים. הוא בשלו, ילד נלהב, אב דואג לעתיד בנו, ואני בשלי, כמו הורה או מורה המנסה לרסן את ההתלהבות הלא מעשית: "איחרנו את הרכבת. כשהזהרנו, איש לא שמע. עתה כבר מאוחר מדי. הבעיה עתה היא לא BDS, כי אם התפרצות האנטישמיות בממדים שלא ידענו כמותם מאז שנות ה-30 של המאה ה-20". והפתרון - לשבת בחיבוק ידיים? "לא", עניתי. "חייבים להלחם, אך המחויבות היא של מדינת ישראל. היא ולא אחרת. למדינה יש את האמצעים ולאחרונה מבצבץ גם הרצון וההכרה בצורך. זהו נדבך נוסף במעגלי ההגנה על מדינת ישראל". הפגישה השנייה הייתה בבנק, ועמדתי ודיברתי עם אישה שאני מכיר. שם במגרש החניה, כשאמה מאזינה לשיחה ובנותיה עסוקות בדברים אחרים לגמרי, שכן דברים ברומו של עולם לא ממש משפיעים עליהן ברגע זה; כה שמחתי שהן יכולות להיות להן בעולם שלהן, שהן עדיין לא אנוסות להתרגל למציאות בה ילדותן נעשקת, נלקחת מהן במחי יד בצורה גסה ותובענית. היא הטיחה בי: "אני לא מפסיקה לכתוב, לדבר, לארח ולפעול. חייבים לעצור את אירן ואת האנטישמיות". "להיכן נעלמת", היא הוסיפה, ואני עניתי לתומי, "שמונה שנים אני כותב על כך, מדבר בכל הזדמנות אפשרית, ומתעד". "יבוא יום", אמרתי, "30, 70 או 100 שנה מעכשיו, בו אנשים ישאלו את עצמם לגבנו: 'איך הם חיו בתחילת המאה ה-21? איך הם לא ראו והבינו את שעמד לקרות? איך ניתן היה להיות כל-כך עיוורים וחירשים למראה ולמשמע העיניים והאוזניים? הם פשוט לא קלטו שום דבר או שאולי התעלמו במכוון?!'" זהו תפקידי, כך לפחות אני רואה אותו. באותו זמן עתידי, אני כבר לא אהיה פה, אך מישהו יחזיק בידיו ספר של אותן "אגרות" שכתבתי במשותף עם העיתונאית החוקרת והסופרת נורמה זייגר. או כיתה תלמד אגרת זו או אחרת, בניסיון נואש ללמוד, להבין, לדעת, לרדת לעומק. הם יגידו לעצמם: "בלתי אפשרי. דבר כזה לא יכול לקרות היום. אנחנו הבטחנו שלא יהיה דבר כזה פעם נוספת". דיבורים לחוד ומציאות שונה לחלוטין. אנחנו כבר נשבענו שהשואה לא תחזור על עצמה, אך אפשרנו במו ידינו את אותה תופעה. הזיכרון קצר, והבטחות שעולות (כסף, מאמץ או שינוי התנהגותי) בצידן, טבען שנס ליחן והן נשכחות עד מהרה. מרשם בדוק הוא זה: קל להגיד, להבטיח, לחתום על עצומות ברשת, אך קשה להתאמץ יותר מאשר מספר שניות בלחיצה על כפתור ומעבר לנושא הבא, כאילו כבר הצלנו עולם ומלואו. שמחתי שאנשים מדורבנים לעשייה, שהם מרגישים כמעט חוסר אונים. וכאן אני מגיע לתפקידי העכשווי, לא כמתעד, מסביר ומפרש, כי אם כמנתח מערכות המסתכל מלמעלה או מהצד על המערכת כולה ורואה תהליכים בהתהוותם ואת מכלול ההתרחשויות בתור מסה אחת רציפה, דבר שבדרך-כלל נבצר מאיתנו לראות או להבין כשאנו נתונים במערבולת עצמה. על כך אני כותב ומזהיר מזה כמעט עשור, והכל נופל על אוזניים ערלות.

שאלה אותי אותה ידידה, במעין התרסה, עידוד או דחיפה: "אז אתה צריך להגיע לקהלי יעד גדולים בהרבה. מדוע לא שומעים לך?" נקודה מעניינת מאוד, אך קהל היעד שלי, מעבר לך - הקורא הנאמן או המאזין לתוכנית הרדיו שלנו, עוד לא נולד. הוא יוולד לעולם חדש, לסדר שונה משהיה, לאותה "שארית הפליטה". הוא יחיה בעולם שונה לחלוטין מזה של היום, ואולי בסקרנות של נעורים, שעמום של בחרות או רצון אמיתי של גיל הפרישה ללמוד ולהבין, הוא ישב ויקרא, כל פירור וכל פסיק, ינסה להבין, ישאל, יחקור, יקרא בשנית ובשלישית. היום, כך נראה, אנחנו חלק מתהליך בלתי הפיך. כמו שמים זורמים להם במורד ההר וסופם להגיע לתחתיתו, כך גם אנחנו, מפלסים את הדרך בינות מיליוני אנשים אחרים, כשכולנו דחוסים בין שתי חומות - זו לימיננו וזו לשמאלנו. אנחנו בתווך, ולא ניתן ממש לסטות יותר מאשר ברוחב אותו מרווח בין שתי החומות. כשעוד ניתן היה לעשות משהו, לא עשינו. האנושות הייתה עסוקה מדי, בעיקר בשנאת היהודים ובמציאת דרכים חדשות, פוריות, מוצלחות יותר לתקוף ולהרוס את המדינה היהודית ואת עצם נוכחותנו באשר אנחנו ברחבי העולם. העולם כמנהגו נוהג, כאילו שלא קיים דבר אחר מלבד ישראל וכל העוולות שהיא מבצעת. טוב להם, לשוטים בעולם זה, שבכך הם מתעסקים. כל-כך עסוקים היו, שהם אפילו לא ניסו לקרוא את המפה: אירופה נפלה בידי האיסלאם הפונדמנטליסטי. בארה"ב ווהאביהיזם התפשט לכל עבר בשל היחסים הטובים עם ערב הסעודית והכספים האינסופיים שהיא הזרימה. כמו כפיסי דומינו, המתמוטטים במהירות אדירה, אחרי אירופה וארה"ב הגיע תור המדינות המוסלמיות, אך כשהנגיף הגיע אליהן, הוא כבר לא נקרא "האחים המוסלמים" או "מרכזי תרבות ודת של ווהאביהיזם" כי אם "מדינת האיסלאם". אותה גברת בדיוק, אותה אידיאולוגיה ופילוסופיה, אותה אכזריות ללא גבולות וסבלנות אין קץ. אותם תירוצים, וכן - אותו שעיר לעזאזל. נפלו להן כל המדינות המוסלמיות, מעירק לתימן, ירדן וסוריה ולבנון וטורקיה. אפריקה גם היא נפלה בידיהם. העולם עמד ובהה בחוסר הבנה, וכולם רעדו מפחד. הוצאות להורג המוניות, שחיטת אנשים, שריפתם או הטבעתם בעודם בחיים, ועוד דרכים מגוונות ומעניינות היוו את שיא הטרור שהביא לשיתוק מוחלט. לזמן קצר בלבד, מצרים עוד עמדה איתן, אך גם זו התפוררה, שכן אלו אחיהם המוסלמים, אחים לאותה אידיאולוגיה אותה מלמדים במסגדים ובבתי המדרש המוסלמים ללמעלה ממחצית האוכלוסייה שהיא צעירה מגיל 24, ברובה ללא השכלה יסודית וכמעט כולה מחוסרת עבודה. קרקע פוריה זו היתה. כמובן שהטכנולוגיה המודרנית עזרה. מיליונים מהם מוכנים היו לצאת למסע נקמה בישראל, על שפגעה - היא ולא אחר - באותו מסגד אליהם הם מפנים את אחוריהם בתפילה, בעיר שעד המאה שעברה הם לא זכרו ולא הזכירו.

מארץ אחר ארץ נמלטו היהודים למדינת ישראל. בהתחלה הדבר נעשה טיפין טיפין, ולרוב הם נעצרו בדרך (לדוגמה יהודי ונצואלה נשארו במיאמי ובספרד; יהודי צרפת באו, קנו דירות ובתים וחזרו לצרפת). אך עד מהרה הזרמים גברו, געשו ולא ניתן היה לעצור אותם. בארץ, שעד שנים מועטות לפני כן הייתה מעצמה טכנולוגית וכלכלית, לא היה קל כלל ועיקר. לא בשל העלייה, כי אם בשל מצב החרום המתמשך שנתן אותותיו בכל תחומי החיים. נגמרו אותם ימי בילוי וקפיצות לחו"ל. הסתיימו כל הסטארט-אפים, שכן איש לא רצה להשקיע יותר בישראל. לא היו יותר "אקזיטים," ויחד עם אותו חלום התעשרות-מהירה-מעבר-לכל-שאיפה שהתפוגג ללא כלום, השתנו דרכי החיים. תודות ללחץ שפגע בכולם בצורה שווה, נהיינו רציניים יותר, הגונים יותר, חושבים יותר ובני אדם טובים יותר. פתאום נהיה לנו אכפת מדברים פשוטים בחיים - הורים, ילדים, משפחה, חברים, שכן זקן, ניצול שואה. לא מהפה לחוץ, כי אם בצורה מעשית. התחלנו להבין שאכן עלינו לדאוג לגר, ליתום ולאלמנה בקרבנו. דברים של עבר לא כל-כך רחוק - הסתפקות במועט, צנע, איומים קיומיים, מלחמות - קיבלו משנה תוקף, והחיים כבר לא היו כפי שהיו. צורת הסתכלותנו על החיים השתנה מן הקצה, וידענו שהפעם למדנו והפנמנו את הלקח אחת ולתמיד. לא דיבורים בעלמא היו אלו כי אם מציאות חדשה. שינוי ה-דנ"א הפנימי שלנו. נהיינו שארית הפליטה של העולם כולו, של הציויליזציה של המאה ה-20 וה-21 כולה. ואולי את זאת בדיוק תיאר הנביא זכריה (ח':7-8, 13): "כה אמר ה' צבאות, הנני מושיע את עמי מהארץ מזרח ומארץ מבוא השמש. והבאתי אותם ושכנו בתוך ירושלים והיו לי לעם ואני אהיה להם לאלוהים באמת ובצדקה... והיה כאשר הייתם קללה בגוים בית יהודה ובית ישראל, כן אושיע אתכם והייתם ברכה; אל תיראו, תחזקנה ידיכם!" גם ירמיה, בין כל נבואות הזעם, חוזר ואומר: "אל תירא מפניהם כי אתך אני להצילך, נאום ה'" (ירמיה א':8) "ואני הנה נתתיך היום לעיר מבצר ולעמוד ברזל ולחומות נחושת על כל הארץ, למלכי יהודה, לשריה, לכוהניה ולעם הארץ. ונלחמו אליך ולא יוכלו לך, כי אתך אני, נאום ה' להצילך". (שם א':18-19) "שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך ועל משפחות אשר בשמך לא קראו, כי אכלו את יעקב ואכלוהו ויכלוהו ואת נוהו השמו". (שם י':25) ימים קשים מאוד לפנינו, קשים עד בלתי נשוא. אך חייבים אנו לזכור ששארית הפליטה אנחנו ונהיה. אנחנו הם אותה מדינת היהודים, בין הנהר לים. מול כל גלי העבר עמדנו גם שרדנו, וגם מול העומד להתרחש נוכל. לכן איני אומר נואש. יודע אני שנוכל ונתגבר, לא בזכות עצמנו ולא מן ההפקר. נוכל כי לצידנו יעמוד השם, להוציאנו מן המצרים, להרוס את אותן חומות, מימין ומשמאל, כך שהאנושות תוכל להתפתח במקום לסגת למאה השביעית. מלחמת העולם שבפתחה אנו עומדים היא מלחמת השמד בה פתחו המוסלמים נגד כל מי שלא תואם את השקפת עולמם, הלך רוחם ונשיבת הרוח. יהודים, נוצרים, מיעוטים ובני דתות אחרות ואפילו מוסלמים אחת דינם - מות. אלא שאנחנו לא מוכנים ללכת כצאן לטבח, ומי שקם עלינו להשמידנו, אחת סופו. מדוע, והכיצד אני יודע? שכן לא אנחנו נלחמים לבד. נלחם איתנו אלוהי העברים, אלוהינו שלנו. הנביא זכריה מתאר היטב את אותו היום שבפתחו אנו עומדים (י"ד:3-9): "ויצא ה' ונלחם בגויים ההם כיום הלחמו ביום קרב. ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים אשר על פני ירושלים מקדם, ונבקע הר הזיתים מחציו מזרחה וימה, גיא גדולה מאד. ומש חצי ההר צפונה וחציו נגבה... והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים, חצים אל הים הקדמוני וחצים אל הים האחרון, בקיץ ובחורף יהיה. והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד."