בשבוע שעבר קראנו את פרשת פינחס אבל ההפטרה שקראנו אז שייכת לפרשת מטות שאותה קוראים בשבת זו. כך נוהגים כאשר יוצא לקרוא את פרשת פינחס אחרי שבעה עשר בתמוז. הסיבה היא שהתוכן של הפטרת מטות שייך לימי בין המצרים, שהם שלושת השבועות שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, לכן מדלגים על ההפטרה של פרשת פינחס. בהפטרה של פרשת פינחס יש פסוק יסודי ביותר בהוראת הדרך הנכונה לעבודת ה'; וכך אומר ה' לאליהו אחרי שביקש את נפשו למות כי ראה שכל מאמציו להשיב את עם ישראל לעבודת ה' אינם עולים יפה (מלכים א, יח): [יא] וַיֹּאמֶר, צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה', וְהִנֵּה ה' עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה', לֹא בָרוּחַ ה'; וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ, לֹא בָרַעַשׁ ה'. [יב] וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ, לֹא בָאֵשׁ ה'; וְאַחַר הָאֵשׁ, קוֹל דְּמָמָה דַקָּה. ושם, בשקט המוחלט, שם נמצא ה'.
הרעש משתק את המוח
הדברים אמורים ביחס לרעשי הרקע המלווים את חיינו כמעט לבלי מנוס. ועיקר הרעש, שהוא צורמני עד כדי הפרעות תפקודיות למי שנחשף אליו, הוא הרעש החדשותי. גלים גלים של דיווחים חדשותיים, הנאמרים ונכתבים בנימה דחופה, כמעט היסטרית, תוקפים את התודעה שלנו. לאלה מתלוות פרשנויות, כביכול מלומדות וענייניות, המתיימרות להציג בפנינו תמונת מצב אמיתית ועניינית. אלא שהאמת, בדרך כלל, שונה בתכלית; שכן לא רק הפרשנויות, גם נימת הדיווחים, מרביתם על כל פנים, אינה עניינית, היא מכוונת לייעד מסוים התואם את דעותיהם של המדווחים. שלא לדבר על דעותיהם של הפרשנים. בעצם, מדובר בשטיפת מוח שאינה מותירה מקום לחשיבה אחרת, שונה. כלומר למעשה, הרעש הזה אינו מאפשר כלל חשיבה עצמית, שכן זו זקוקה לשקט.
רק בשקט מגיעים אל האמת
לכן, אנשים המכורים לחדשות וצורכים אותן בהתמדה בכלי התקשורת השונים, מביעים דעות "עצמאיות" הנשמעות תואמות להפליא לאלה שהתקשורת השמיעה. כי הבעיה היא שרבים רבים מצרכני התקשורת מקבלים את הדברים כפשוטם, בלי שום ביקורת, וכך נוצרת לכאורה האווירה שביקשו ליצור מובילי התקשורת. אלא ששום רעש, תקשורתי או אחר, אינו עשוי לאפשר הגעה אל הגרעין הפנימי של האמת; כאמור בציטוט הנ"ל מדברי הקב"ה לאליהו, לא משנה כמה רעש עושים, לֹא בָרַעַשׁ ה'. וגם לֹא בָרוּחַ ה'. כדי להגיע אל נקודת האמת, אל הפנימיות, אל ה', צריכים דווקא שקט. לא רעש ולא צלצולים. אומנם למילים יש כוח לפעול על המציאות, הן לטוב והן למוטב, שעל כן פותחת פרשת השבוע בעוצמתן של מילים, אבל דווקא משום כך צריכים להיות זהירים מאוד בכל מילה שמוציאים מהפה.
כוחן של מלים
וכך פותחת הפרשה הראשונה שקוראים השבת (במדבר ל): [ב] וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר צִוָּה ה'. [ג] אִישׁ כִּי-יִדֹּר נֶדֶר לַה', אוֹ-הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל-נַפְשׁוֹ—לֹא יַחֵל, דְּבָרוֹ: כְּכָל-הַיֹּצֵא מִפִּיו, יַעֲשֶׂה. בסך-הכל הוציא מלים מהפה. אסר על עצמו משהו שמצד עצמו הוא מותר, ההוראה היא: לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ. אפילו אם אחר כך התחרט וכעת הוא רוצה להשתמש באותו דבר שאסר על עצמו - אסור לו להתייחס בזלזול למלים שהוציא מפיו. יש דרך לסגת מהדברים, אבל זה כרוך בתהליך של התרת נדרים. לא להחליט סתם כך שזה כבר לא משנה כי התחרטתי. אצלנו, מסתבר, לא נותנים למלים ערך גדול מדי. איך אמר פעם מישהו - הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים. הוא לפחות היה הוגן, אמר אמת. במרבית המקרים פשוט מזלזלים במלים שאמרו או אפילו באלה שאומרים.
תוצאה של הסתה חופשית
דומני כי רק על הבסיס הזה אפשר להבין את היחס הסלחני שלנו למבקשי נפשנו. הם מכריזים בגלוי, בלי שום עכבות על שאיפותיהם הרצחניות כלפינו ואנחנו כמו לא שומעים. ממשיכים להתייחס אליהם כתמול שלשום כאילו לא אמרו דבר. הזכרנו כבר את ההתעלמות הפושעת שלנו מההסתה במערכת ה"חינוך" שלהם, אבל הדברים נכונים כמובן גם ביחס להסתה במסגדים ואולי במקומות כינוס נוספים שלהם. ובמקביל אנחנו מתרגשים מאוד מהקריאות לחרם הנשמעות בחו"ל. ובכללות, יש אצלנו שתי אסכולות; יש את אלה המעודדים מאוד את ההסתה ואת יוזמות החרם נגדנו, ואפילו יוזמים אותן, ויש את אלה שלא מעודדים ולא יוזמים אבל מבינים אותן. מדובר בתהליך של לא מעט שנים שכעת הוא מגיע לשיאו בהפקרת חיי יהודים מתוך הכחשה גורפת של העובדה שהרצחנות הערבית אינה עשויה להיעלם על-ידי התעלמות ממנה או על-ידי מחוות פיוס לרוצחים.
לשוב אל הנתיב המקורי
בפרשה השנייה שקוראים השבת כתובה עבורנו גם ההוראה הבאה (פרק לג): [נג] וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ, וִישַׁבְתֶּם-בָּהּ: כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ, לָרֶשֶׁת אֹתָהּ. דומה כי בפסוק הזה, בהתעלמות ממנו, מקופלת תמצית הבעיה שלנו; אנחנו נמצאים בארץ בלי מודעות לעובדה שהקב"ה הוא שנתן לנו אותה. בכלל, הרי מזמן החלטנו להתנתק ממנו, החלטנו שהוא לא שייך לחיים המודרניים, שאפשר להסתדר בלעדיו. העובדה שאנחנו לא באמת יושבים בארץ, כלומר לא חיים בה במנוחה, בהתיישבות, שקמות עלינו התנגדויות לעצם נוכחותנו כאן, מפה היא נובעת מהניתוק שלנו. כי אילו הייתה לנו המודעות המתאימה, מודעות שנובעת מהפסוק הנ"ל, לא היו לנו שום ספקות בדבר בעלותנו הבלעדית על הארץ וממילא לא היינו מוכנים לסבול שום הסתה נגד הישיבה שלנו בה, לא הסתה מבפנים ולא הסתה מבחוץ.
זכויות לרוצחים?
כי אל מול הפסוק הנ"ל, וכמוהו עוד פסוקים רבים בתורה הקדושה, כל ערעור על זכותנו המלאה לשבת בארץ אינו כשר ואין להתיר אותו. כי למילים יש כוח, כמו שלומדים מתחילת פרשת מַטּוֹת, ולכן גם לחופש הדיבור צריך להיות גבול. אבל אנחנו כעת בפרשת מסעי; פרשת מַטּוֹת רומזת לכוח שניתן לנו מלמעלה, הכוח האלוקי, הענקת היכולת לעשות את רצון ה' כאן על הארץ. פרשת מסעי מדברת על השימוש בכוח הזה, על המסע שלנו בעולם הזה. כדי שהמסע הזה יעבור וגם יסתיים בהצלחה, בכל שלב שלו אנחנו צריכים לזכור את פרשת מטות, את הכוחות שהוענקו לנו ואת המשימות שהוטלו עלינו. ונכון לעכשיו, לכאורה אנחנו עדיין רחוקים מאוד מהצלחה במסע הזה. לכאורה המצב הוא לגמרי הפוך. לכאורה אנחנו נמצאים במסע מואץ אל עבר החידלון, מתאבדים. אנחנו הרי שומרים בהקפדה על "זכויות" הרוצחים ובכך מעודדים את המשך הרציחות. מתאבדים.
שורש ההידרדרות
כי ברגע שלזכויות הפושעים בכלל, ושל הרוצחים בפרט, יש עדיפות על פני הזכויות של קרבנותיהם, משמעות הדבר היא שהחוק בכבודו ובעצמו מעודד את התגברות הפשע בכלל והרצח בפרט. זה מה שרואים אצלנו וזה עצוב מאד. על זה בדיוק מדבר הנביא ירמיהו בהפטרת השבוע, שתמיד קוראים אותה בשבת השנייה מתוך שלוש של בין המצרים; הוא מתאר את ההידרדרות הרוחנית ותולה אותה בזניחת הוראות התורה הקדושה ובאימוץ תרבות זרה במקומה (פרק ב): [יג] כִּי-שְׁתַּיִם רָעוֹת, עָשָׂה עַמִּי: (הראשונה היא) אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים, (והשנייה-) לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת—בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים, אֲשֶׁר לֹא-יָכִלוּ הַמָּיִם. התוצאה היא הדרדרות נוראה שעליה מקונן הנביא: [יד] הַעֶבֶד, יִשְׂרָאֵל—אִם-יְלִיד בַּיִת, הוּא: מַדּוּעַ, הָיָה לָבַז. והוא מזכיר שוב את הגורם להידרדרות: [יז] הֲלוֹא-זֹאת, תַּעֲשֶׂה-לָּךְ: עָזְבֵךְ אֶת-ה' אֱלֹקַיִךְ, בְּעֵת מוֹלִכֵךְ בַּדָּרֶךְ.
סוטים מהנתיב המוכתב
ובשפל הנורא שאליו הגיעו, האם מסיקים מסקנות? לא ולא. בטוחים שהם צודקים. והנביא זועק: [יח] וְעַתָּה, מַה-לָּךְ לְדֶרֶךְ מִצְרַיִם, לִשְׁתּוֹת, מֵי שִׁחוֹר; וּמַה-לָּךְ לְדֶרֶךְ אַשּׁוּר, לִשְׁתּוֹת מֵי נָהָר. מה הרווחתם מאימוץ תרבויות זרות? מה הועילה לכם התרבות המזרחית (קומוניסטית) או זו המערבית (דמוקרטית)? הרי המציאות היא שאתם מתפוררים מבפנים. ורק אתם אשמים במצב שאליו נקלעתם: [יט] תְּיַסְּרֵךְ רָעָתֵךְ, וּמְשֻׁבוֹתַיִךְ תּוֹכִחֻךְ, וּדְעִי וּרְאִי כִּי-רַע וָמָר, עָזְבֵךְ אֶת-ה' אֱלֹקָיִךְ; וְלֹא פַחְדָּתִי אֵלַיִךְ, נְאֻם-אֲ-דֹנָי יְ-ה-וִ-ה (אלקים) צְבָאוֹת. והרי בעיקרון, לפי התוכנית המקורית, בהתאם להוראה של פרשת מטות, אתם אמורים להיות במצב אחר לגמרי: [כא] וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שׂוֹרֵק, כֻּלֹּה זֶרַע אֱמֶת; וְאֵיךְ נֶהְפַּכְתְּ לִי, סוּרֵי הַגֶּפֶן נָכְרִיָּה. במקום להתנהל במסע בהתאם להוראות שקיבלתם, בחרתם ללכת בדרכים משלכם:
בסוף עושים תשובה
[ח] הַכֹּהֲנִים, לֹא אָמְרוּ אַיֵּה ה', וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי, וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי; וְהַנְּבִאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל, וְאַחֲרֵי לֹא-יוֹעִלוּ הָלָכוּ. אז והיום העיקרון הוא אותו עיקרון; מאמצים לעצמם דת חדשה ודבקים בה עד כלות. אז זו הייתה עבודה זרה מוכרת, לפחות אצל השכנים, והיום אלו דתות חדשות לגמרי, מהומניזם דרך דת השלום (עכשיו) ועד זכויות בעלי חיים. ורק את הזכויות של היהודים כיהודים בארץ ישראל אין מי שמרים על נס. כלומר, יש, אבל קולם כמעט ואינו נשמע על-רקע הרעשים הנוראיים של כלי התקשורת המובילים. דומני שהגיע הזמן לעשות לעצמנו הפעלה מחדש. גם הנביא יודע את זה ובכך חותמת ההפטרה כדי לסיים בדבר טוב שגם יקרה בפועל (פרק ד): [א] אִם-תָּשׁוּב יִשְׂרָאֵל נְאֻם-ה' אֵלַי, תָּשׁוּב; וְאִם-תָּסִיר שִׁקּוּצֶיךָ מִפָּנַי, וְלֹא תָנוּד. [ב] וְנִשְׁבַּעְתָּ, חַי-ה', בֶּאֱמֶת, בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה; וְהִתְבָּרְכוּ בוֹ גּוֹיִם, וּבוֹ יִתְהַלָּלוּ.