רוח אפוקליפטית נושבת בארץ. היא לא שייכת לכאן. היא אקלים זר. היא פורקת נבואות קודרות ספוגות נחשים על מה שעתיד לבא עלינו. היא לא יודעת דבר. כל שהיא נושפת מתוכה היא נושפת. מן הקדרות ממנה נולדה. ראינו כבר כל כך הרבה. חיינו באש. חיינו במים. חיינו רפים כקנים ברוח ושרדנו כאלונים ביער. בשעות הקשות ביותר של היותנו מלאנו פינו בשיר המעלות. העולם לא ראה חזקים ברוח ממנו. הוא השתאה. הוא התיירא ממה שבעיניו היה כמעט כוח מאגי. עכשיו שאנחנו איתנים ברוך השם כפי שמעולם לא היינו, עכשיו שגם העיקשים באויבינו יראים אותנו, עכשיו שהקימונו לנו חוכמה ומדע ומחקר ויכולות מופלגות גם מתוך חרות הדעת גם מתוך דאגה מושכלת לביטחוננו במרחב, עכשיו באה הרוח האפוקליפטית ומניעה אותנו כעשבי השדה לראות את העולם כמזח שחור ממנו מפליגות כל הספינות לפרוק אותנו מנשקנו, להטיל עלינו מצור, לאבד אותנו? למה?המלמד ידיי לקרב אצבעותיי למלחמה עזב את הארץ? חורשי רעה חורזים את ה"תקווה" הנהדרת שלנו באותיות תמות נפשי עם פלישתים ואנחנו מזמזמים את הנגינה ושותקים את מילותינו ויראים את המילים שחורשי הרעה חורזים לנו. למה? מה קרה לנו...?
אני רוצה לשמוע את הקול של "אל תירא יעקב". אני רוצה להפיח אמונה נחושה, שקטה, מרוכזת, בעלת משקל סגולי של האצילה במתכות, האומרת לנו ולעולם כי איננו יראים, כי איננו סומים, כי אנו רואים מה שחובה לראות, כי אנו נכונים לקדם רעה אם רעה תאזור רעה לבוא, כי אנו יודעים לרתום את סוסי העולם למרכבות שלנו ולצאת עימהן לקרב אם קרב נגזר עלינו ולשוב ממנו מנצחים. אני רוצה רוח אחרת. אפוקליפסה היא חטא. אפוקליפסה היא ניגוד גמור להווייתנו הלאומית דרך כל הדורות. היא מביסה. לא את האויב. אותנו. היא טעות. היא לא חכמה. היא לא אמת. "אל תירא יעקב" הוא אמת שבעתיים.