הגויים טוענים נגד ישראל שה' זנח את עמו ישראל, ובחר לו אותם לנחלה. מאס בבריתו הישנה, ועשה לו חדשה... אך כל זה היה נכון לו לא היינו חוטפים מכות מבורא עולם. אותן מכות מוכיחות שהקשר בינינו עדיין קיים, וה' לא איבד מאיתנו תקווה!
הגע בעצמך, אב שנתבשר שבנו ובן השכן סרחו יחד. את מי יוכיח ויעניש? ודאי שאת בנו. ומה עם בן השכן? - ישאל הבן, גם הוא פשע! בן השכן? שאבא שלו יטפל בו... הוא אינו מענייני. לי חשוב שאתה בני תהיה מחונך! "כי את אשר יאהב ה´ יוכיח וכאב את בן ירצה" [משלי ג-יב].
אם היינו שקטים ושלווים, אין פרץ ואין יוצאת, ללא רדיפות פרעות ואינקוויזיציות, פוגרומים ומסעות צלב, או-טו-דה-פה גירושים ושואות, אזי ראוי היה לנו לדאוג. אך אם הקב"ה ממשיך לייסרנו -
אות היא שבניו אנו, ויש לו תקווה מאיתנו!
נמצא שבעצם קבלת המכות מאת ה' - ישנה הארת פנים של בורא עולם אלינו, כאומר - אתם עדיין בני!
שורש זה ניתן למצוא במילה 'חֻרבן'. המילה חֻרבן מורכבת משתי מילים- '
חר'- המסמלת
חרון אף וכעס, ו'
בנ' שהן ב´ האותיות הראשונות של המילה '
בנייה' או 'בניין'.
לאמור: בחֻרבן עצמו טמונים זרעי הבנייה, בניין המוכיח על קשר בינינו לבורא עולם.
עשרת השבטים אינם מיוסרים על-ידי בורא עולם. הוא השליכם לחלח וחבור ונהר גוזן והרי הם נתונים לפגעי העולם בלא השגחה.
כעת מיושבות כל השאלות בהן פתחנו
בעיצומו של יום ט´ באב, אנו קמים מן הארץ, יושבים על כיסא ומתחילים לומר פרקי נחמה, היות שהמכות הן לטובתנו, ומוכיחות שיש עוד תקווה לחדש ימינו כקדם. הנחמה בוא תבוא. אין אלה מכות שנועדו לשבור, אלא לבנות!
לכן ביום ט"ב נולד המשיח. לומר לך זהו יום של תקווה. אם נפנים את הצער על החורבן ואת החרטה על מעשינו הרעים, המשיח כבר כאן ומוכן לגאלנו. הוא כבר נולד!
ולכן ט"ב נקרא
מועד. אכן
יום טוב ויום בשורה הוא לנו. אני אביכם ואתם בני! ואילולי הנסיבות המצערות בהן נאמרים הדברים, היה ראוי אפילו לשמוח.
ולכן מסוגל ירמיה לראות כל זאת ולהיות בשמחה. אומנם הצער על שבר בת עמי גדול הוא, אך השמחה על הקשר שלנו עם בורא העולם - מאפילה עליו!
ומשום כן בעת החורבן היו הכרובים מעורים זה בזה, כדי להראות לנו - זו סטירה של אבא! היא באה מלב אוהב! אין זו מכה של מיאוס ותיעוב, ביזוי וריחוק, אלא מכה שנועדה להחזיר אתכם לאבא שעדיין חפץ בכם!
ועל זה שר ומזמר אסף במזמור שלו. שהגם שבאו גויים בנחלתך וטימאו את מקדשך ושמו את ירושלים לעיים, מכל מקום אות היא לטובה שרצונך בנו ולא איבדת מאתנו תקווה.
אם הבנו את הדברים עד עתה, תיושב לנו תמיהה.
הגויים מכעיסים את הקב"ה במעשיהם. הם אינם מקיימים אפילו את מעט המצוות שקיבלו, והינה הם אינם מקבלים מכות! הם שקטים ושאננים, יושבים בארצם ללא רדיפות וגלויות, ואם כבר מקבלים הגויים מכות - הרי זה בשבילנו! ללמדנו מוסר.
מעשה היה ביהודי תושב סין שהגיע לראדין לחפץ חיים להתברך מפיו. שאלו הרב: 'מה נשמע בסין?'. סיפר היהודי שסכר ענק נפרץ והציף שטחים רבים, הטביע כפרים והשחית יבולם. אלפים מתו, ומאות אלפים איבדו בתיהם.
הזדעזע הח"ח ואמר 'אוי, מידת הדין מתוחה'.
העיז הלה ושאל; רבינו, מה לנו ולהם?
השיב לו הח"ח במשל. אילו היה מישהו עולה על בימה בכיכר העיר בוורשה בירת פולין והיה מתחיל לנאום באידיש, למי היו מכוונות מילותיו?
ליהודים בוודאי, השיב הלה.
ליהודים? תמה הח"ח, והרי הם מיעוט קטן בוורשה?
אכן אישר האיש, אולם
רק הם מבינים את השפה...
בדיוק כך אמר הח"ח, אסונות הם איתות מן השמים, הם 'דרשה' של בורא עולם, אולם למי הם באו לאותת? לסיני הנבער? לכושי חסר הדעה בניו-אורלינס?
האיתות הוא רק למי שמבין את השפה, הם מיועדים אלינו. אולם כיצד כלל נדע עליהם? [-בעידן הטרום תקשורתי] מסבבים משמים שיהודי מסין יגיע לאירופה, לראדין, ויספר כדי שנפיק את הלקח ונשוב מבעוד מועד.
על זה אמר הנביא צפניה (ג ו) "הִכְרַתִּי גוֹיִם, נָשַׁמּוּ פִּנּוֹתָם, הֶחֱרַבְתִּי חוּצוֹתָם מִבְּלִי עוֹבֵר, נִצְדּוּ עָרֵיהֶם מִבְּלִי אִישׁ, מֵאֵין יוֹשֵׁב"
מדוע כל זאת? "אָמַרְתִּי אַךְ תִּירְאִי אוֹתִי תִּקְחִי מוּסָר!".
התוכחה נקודת אור בה. הקב"ה אומר לנו - אתכם - יש עם מי לדבר... עם הגוי?... מה התועלת?
משום כך אין הקב"ה מביא יסורין על הגויים [-לשם תוכחה]. הם פשוט לא מבינים את השפה. אין תקווה מהם!
נשוב למשל בו פתחנו - אודות בן המלך המגורש מן הארמון, יש לו המשך:
הלך הבן והחל להסתובב בעיירות ובכפרים, עד שסיים את הכסף אותו קיבל מאבא כ'מענק פרישה'...
הרעב החל להציק לו, והוא הבין שעליו לחפש עבודה ממנה יוכל להתפרנס. הוא הציע עצמו אצל האיכרים שבסביבה, עד שהתקבל לעבודה אצל רפתן מקומי. הלה סיפק לו מזונות ומקום לינה ברפתו, תמורת חליבת הפרות וניקוי הרפת.
בתחילה נמאס בן המלך המפונק מן הגועל והריח הרע. הוא, שאפילו את מנעליו לא הרים בעצמו, את הכל קיבל בעזרת משרתים שרצו לכל ציוץ היוצא מפיו ונחפזו למלא כל גחמותיו. הוא נאלץ כעת לעבוד עבודה פיזית קשה ומפרכת מבוקר עד ערב, כש'ניחוח' הפרות וגלליהן עולה באפו, ועדת זבובים טורדניים מכים בו ללא רחם.
אך הזמן עשה את שלו, עד שלאט-לאט החל הבן להתרגל למצבו. הוא ארגן לעצמו מקום לינה מסודר יותר, גרף קצת את הזבל, סידר לו קרטונים כקירות... והחל 'לחוש טוב' שם ברפת...
מה שאותו הבן לא ידע הוא, שהמלך עוקב אחריו כל העת, ובולש לראות מה מצבו ומה קורה איתו. האם למד את 'השיעור'? האם הפנים את הלקח? לב של אבא עדיין מתגעגע.
והינה כשראה המלך שבנו החל מסתדר לו, אבא והארמון כבר לא חסרים לו, והוא מוצא עצמו כבן בית שם ברפת, הוא מזמן את הרפתן אליו לארמון.
'האם יודע אתה מדוע קראתי לך'? שואל המלך.
'לא!', השיב הרפתן הנפחד, שזה לו לראשונה שמגיע הוא אל ארמון המלוכה.
'בני נמצא אצלך!' אמר לו המלך.
'בנך???' תמה הכפרי. 'הזהו בנך?' 'אני מתנצל! לא ידעתי! עוד היום אשלח אותו אליך בחזרה לארמון!'.
לא לא, השיב לו המלך. לא לשם כך קראתי לך. יש לי תפקיד בשבילך. אני מעוניין שאתה
תתחיל להכות את בני מכות נאמנות. תיקח מקל ופשוט תתחיל לחבוט בו!
אבל... מדוע? תהה הכפרי, הוא דווקא עובד מצוין!
אל תשאל שאלות. בלי כל סיבה. למה? ככה. ותיזהר! שבני לא ידע שדיברתי איתך!
וכך אכן היה. למחרת השכים הבן לעבודת יומו, והינה ממתין לו הכפרי והשוט בידו, והחל מצליף בו.
'למה', נאנק הבן, 'מה עשיתי?', יבב. 'תשתוק ותתחיל לעבוד!' צווח עליו הרפתן כצו המלך.
החל הבן לעבוד כשגבו שותת דם, ודמעתו על לחיו. ואז לא יכל נשוא. הוא פרץ בבכי קורע לב. 'אוי! אבא! איפה אתה, אבא! תראה מה עושים לי! איזה טיפש אני. עזבתי ארמון מלוכה בשביל רפת סרוחה. זנחתי כל טוב בשביל מכות נוראות על לא עוול בכפי!'
עם ישראל מקבל מכות בשביל סיבה אחת - שכחנו מה הפסדנו בגלותנו, התחלנו להתרגל לגלות, ואפילו היא די נעמה לנו...
שמעתי מהרב פינקוס זצ"ל - גזירות הגזע של הגרמנים ימש"ו שגזרו בנירנברג, נשמעות כאלו הן יוצאות מפיהם של גדו"י להבדיל:
"על היהודי להתבדל מן הגוי ולדור בגטאות משלו בלבד. אין ליהודי ללמוד באוניברסיטאות של גויים, אלא רק בבתי כנסיות שלהם את התורה שלהם. אין ליהודי להינשא לגויה, עליו להבדיל עצמו מן הגוי בלבושו- קרי טלאי צהוב. אסור ליהודי להיכנס לבתי תיאטראות של גויים, או להתערב בהם, ועוד ועוד.
כדברי הרב מבריסק שאמר: כשיהודי שוכח את יהדותו ונדמה לגוי, וכבר אינו עושה
קידוש בערב שבת, הגוי כבר יעשה בשבילו את ה'
הבדלה'...
כל הרדיפות נועדו להזכירנו מה חסרנו, ולגרום לנו לבקש מה' שישיבנו אליו!
בני יקירי, פונה אלינו ריבונו של עולם, עזבת ארמון! אל תסתפק ברפת סרוחה. זה תחליף עלוב!
לכן באות המכות. להזכירנו את הידיעה הפשוטה הזו.
כדרשה הידועה על הפסוק - 'מדוע לא בא בן ישי? אל הלחם'... מדוע מתעכב דוד בן ישי משיחנו? כי איננו באמת חשים בחסרונו, אלא כל תפילותינו לגאולה הם 'אל הלחם'... מבקשים אנו גאולה כדי שתהיה לנו
פרנסה יותר טובה, ולא מתוך תחושת חסרון בית המקדש, או צער על גלות השכינה.
על-פי זה מבאר המגיד מדובנא את הפסוק: 'אלה פקודי המשכן משכן העדות'.
שואל המגיד מדובנא: מדוע כפל הפסוק 'משכן משכן' פעמים?
מבאר המגיד מדובנא כדרכו בעזרת משל.
משל לשני אנשים שהשתדכו ביניהם, והיו צריכין להניח משכון שיבטיח שאכן יפרעו התחייבויותיהם. האחד היה גנן במקצועו, וחברו היה משכיר לו את כלי הגננות. הוחלט להפקיד ביד צד שלישי את כלי הגננות כמשכון, כדי שהדבר יכריח את שניהם לפרוע את חובם. הגנן יתאמץ לפרוע חובו כדי שיקבל את כליו על-מנת שיוכל להמשיך לעבוד, והמשכיר יתאמץ לפרוע חובו כדי שיוכל אף הוא להמשיך לקבל דמי שכירות בעבור כליו.
חלפה תקופה והינה הגנן עבר הסבה מקצועית לתחום ההיי-טק...
נמצא שכעת רק
המשכיר משועבד. הגנן כבר לא 'לחוץ' לקבל את הכלים. אין לו כבר צורך בהם. לעומתו, המשכיר יכול היה להשכירם לאחרים, וכעת ממושכנים הם, נמצא שרק הוא נפסד מכך.
כך גם היה בעת שנחרב הבית. המשכן נתמשכן, וגם הקב"ה וגם עמ"י כביכול התמשכנו עמו. לשני הצדדים אינטרס להשיב את המשכן. לקב"ה - שהרי זהו ביתו, והשכינה בגלות, והוא הרי התחייב להשיבו ולגאלנו.
אף עמ"י התמשכנו, היות שבלי המשכן אין לנו קורבנות ואין כפרה ואין קירבת ה'.
כל זה היה נכון כל עוד ציפינו לביהמ"ק והיינו קרובים לעבודת ה'.
אולם כאשר 'עברנו הסבה מקצועית' וחדלנו לעבוד את ה' ולצפות לו - נמצא שרק הקב"ה נותר ממושכן, ואנו כבר איננו זקוקים ל'כלי העבודה' הללו, ועל כן איננו חשים בחסרונם.
וזה שאמר הכתוב (נחמיה פרק א) 'חֲבֹל חָבַלְנוּ לָךְ וְלֹא שָׁמַרְנוּ אֶת הַמִּצְוֹת וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוִּיתָ אֶת מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ':
'חבול חבלנו' - לשון משכון [כמו לא תחבול שלמת רעך] אולם רק לך ה' נחשב הדבר כמשכון, לנו אין הדבר נחשב לחבלה, ואיננו ממושכנים, ומדוע? היות 'ולא שמרנו את החוקים והמצות והמשפטים' וגו'. וכשרחק ה´ מכליותינו, אף משכנו אינו חסר לנו.
וזה שאמר הכתוב 'אלה פקודי המשכן' פקודי לשון חסרון [נפקד ממקומו] וכן לשון פיקדון. בתחילה 'משכן משכן' - שהיה זה משכון כפול, שהן לרבש"ע והן לנו נפקד ונחסר המשכן, שנתמשכן תחילה לשני הצדדים. אך לבסוף - חבול חבלנו - לך בלבד.
לאור זאת תיושב לנו תמיהה - כיצד ניתן היה לקחת את המשכן כמשכון? והרי נאמר 'לא יחבול רחיים ורכב כי נפש הוא חובל'. אסור למשכן רחיים המשמשים לאוכל נפש.
האם יש לך חבלת נפש יותר גדולה מנטילת המשכן? והרי אפילו על מלבוש נאמר 'עד בא השמש תשיבנו לו', כיצד אפוא ניטל ממנוּ בית חיינו ונשמת רוח אפינו ולא הושב לנו עד עתה?
אלא מבאר ר' זלמל'ה מווילנא שיש בתורה הגדרה אימתי נחשב הדבר ל'חיי נפש', 'והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני' כיוון שהחייב צועק במר ליבו על חסרון כסותו הרי זה חסרון ממשי בשבילו, ועליך להשיבו לו. אולם אם הוא אינו חש בחסרון הדבר - אות הוא כי אין חיי נפשו תלויים בכך... אם הדבר היה חסר לנו - היינו צועקים!
לכן עדיין המשכון לא הושב לנו בעוונותינו...