איך מעבירים ביקורת? כיצד לומר תוכחה? עניין מורכב זה מצוי בכל מעגלי החיים שלנו - הורים וילדים, בני זוג ועבודה. דומני שנוכל למצוא מספר תובנות משמעותיות בהקשר של תוכחה וביקורת בפרשת השבוע - פרשת דברים.
"אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן, במדבר בערבה מוֹל סוּף בין פארן ובין תופל ולבן וחצרות ודי זהב. אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר עד קדש ברנע". בפסוקים אלו גנוזים דברי תוכחתו של משה רבינו לבני ישראל, ובמאמר זה נעמוד על מספר עקרונות מרכזיים בהעברת ביקורת - הכנה, תזמון ותוכן.
נקודה ראשונה - ההכנה. כשבאים להעביר ביקורת, יש להגיע מוכנים. אם הביקורת יוצאת ללא הכנה והכוונה - היא בדרך כלל מתלהמת, אין לה יעד מוגדר ולכן גם לא תשיג את מטרתה. במילים "אלה הדברים", נשים לב שמשה רבינו בא מוכן למפגש עם בני ישראל. הוא התכוון לומר את הדברים הללו שהם קשים, מוכיחים, וכדברי רש"י: "לפי שהם דברי תוכחות". אלו דברים שמשה חשב עליהם, והכין עצמו להעברת הביקורת והתוכחה. לא מדובר באירוע נקודתי שבו משה מתפרץ על העם, אלא במהלך מתוכנן, מחושב ומסכם.
נקודה שנייה - התזמון. מתי הזמן "הטוב" ביותר להוכיח או להעביר ביקורת? בעת המעשה? אולי עדיף לחכות עד יעבור זעם? מסביר רש"י שמשה רבינו מחכה 40 שנה להוכיח את בני ישראל, וכל כך למה? האם לא עדיף לומר את התוכחה בזמנה, ולהכות בברזל בעודו חם?
לעניות דעתי, נראה שביקורת הנאמרת בזמן המעשה היא התפרצות לא עניינית ולא מחושבת, ומבטאת את הכאב והזעם שחש הצד השני. בעת העברת הביקורת, חייבת להיווצר אווירה נטולת נגיעה אישית ואינטרסנטית. אין כאן נקמנות או התחשבנות, אלא עניין טהור ונקי ממניעים קטנים. התוכחה עניינה לבנות קומה נוספת בנפש האדם ולא חלילה למוטט אותו. מעניין לראות שאין זו המצאה של משה, אלא הוא למד זאת מיעקב אבינו שהוכיח את בניו סמוך למיתתו, כרוצה לומר: אני לא אהיה כאן יותר ואני מעוניין רק בטוב עבורכם.
נקודה שלישית - מה לומר. מה אומרים בדיוק כשמעבירים ביקורת? האם להיכנס לפרטי פרטים או לומר באופן כללי את הביקורת? עיון ברש"י מעלה כי צריך את שני האלמנטים הללו. "לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל".
רש"י מציין שמשה מנה כאן את כל המקומות. הוא לא פספס ולא השמיט, אלא ירד לעומק ולפרטים אבל ברמז - לא הרחיב ולא חשף. בדרך זו, השומע מבין ויודע שהמוכיח מבין במה מדובר וזוכר הכל, את כל הבעיות והנקודות שיש לתקן, ועם זאת הוא חס על כבודו ורק רומז לזה, ובכך סולל את הדרך לתיקון, ולא להכפשה שתוביל לסגירות ולחוסר רצון להתקדם.
אם כן, מצינו בפתח ספר דברים מפגש מסכם של משה רבינו עם בני ישראל - מפגש מתוכנן ומובנה מראש. משה עומד על ערש דווי, יודע שהוא עומד להיפטר מהעולם, והגיע הזמן הנכון להוכיח את עם ישראל שהוא כל כך אוהב, עד כי מסר נפשו עליהם אינספור פעמים. משה - בענווה, יש לומר - לומד מההיסטוריה, מאבותיו, מה לומר, מתי לומר ואיך לומר זאת, ורק בדרך זו, עם ישראל מקבל את התוכחה והביקורת ומסוגל להפנים ולהתגדל.