התקשורת מלאה סיפורים על טייקונים עשירים מאד. לצורך ההשמצה, רצוי שיהיו רוסים, אבל גם עשירים מתוצרת הארץ ראויים לפרסום, אם הם עשירים מספיק.
טייקונים הם אלה, שמופיעים באורח קבוע במדורי הרכילות בתקשורת והכלכלונים מדווחים על כל עסקה (מוצלחת) שלהם. וכאשר העסקות מתחילות להיות לא כל כך מוצלחות - הביקורות מתרבות.
זאת תרבות הטייקונים, שהולכת וגוברת עם מדיניות הניו-ליברליזם. את הביקורת על העשירים לא המצאנו בארץ ואני משוכנע שקבלנו אותה מהעשירה במדינות תבל - ארצות הברית. אבל, דווקא בארצות הברית התפרסם מידע מעניין ומפתיע על תרבות העושר. לפני כשנתיים או שלוש פרסם מגזין כלכלי תוצאות מחקר, המגלות שיש שם מאות מיליונרים נסתרים.
מיליונר, לפי אותו פרסום, הוא איש עשיר, שיש לו לפחות מיליון דולר חופשיים בבנק. חופשיים - כלומר, מושקעים במשהו אבל בשיחת טלפון אחת לבנקאי, האיש משחרר את הכסף. די פשוט.
כאחד האדם
המיליונרים הללו, סיפר המגזין (ששמו נשכח מזכרוני), הינם אנשים צנועים, שלא מופיעים בטורי הרכילות. הם הולכים כל יום לעבודתם, וחבריהם ומכריהם כלל אינם יודעים שבמיליונרים עסקינן. אנשים לבושים כרגיל, מתנהגים כאחד האדם ואיש אינו מכיר את חשבון הבנק שלהם.
מכיוון שאנחנו מעתיקים מבת בריתנו הגדולה, חשבתי שגם בארץ נמצאים המיליונרים הנסתרים. לא אלה שאנחנו קוראים או שומעים עליהם באורח תדיר. אלא מיליונרים נסתרים, שאנו יכולים לפגוש בעבודה או בחברה ולפעמים גם במשפחה המורחבת. והנה, יום אחד, בפגישת אקראי בבית קפה ברמת אפעל, נקלע על דרכי אחד כזה. מיליונר נסתר.
מכרים ותיקים מאוד אנחנו, מן השכונה. ידעתי, שאביו של האיש היה קבלן קטן בזמנו. למדתי שגם הבן המשיך בעסקים אלה אבל לא ידעתי פרטים. וכך, בדיבורים רגילים, נמצאתי למד שבן שיחי הוא אדם עשיר. אולי עשיר מאד.
כשהסתכלתי על חולצת הגולף שלו, ראיתי שאינה שונה מחולצתי שלי. כשנכנס למכוניתו המשומשת-במצב-טוב, לא יכולתי לדעת שהוא מסוגל לקנות אותי בשיחת טלפון אחת.
מיליונר נסתר ישב לפני. שוחחנו על דא ועל הא והוא יעץ לי עצה טובה או שתיים, אבל לא שמעתי מפיו מילת שבח עצמי או התפארות. כן, אנחנו מחקים את האמריקנים.
[גם בסיפור זה, המיליונר לא רצה להיחשף. יש בעיה עם הצניעות. הצנועים לא מתרברבים...]