בנו של חבר קרוב, תדיר מלין כלפי הוריו מדוע נולד בשלהי חודש יולי של השנה האזרחית. למה? כי בתאריך הולדתו כל חבריו לספסל הלימודים בחופש ולא ניתן לארגן חגיגת יום הולדת כהלכתה, כפי שנוהגים חבריו למי שנולד בזמן תקופת הלימודים שכולם זמינים. מה הקשר לתשעה באב, הוא נופל בזמן החופש, למי יש זמן להיות עצוב? מועד מאוד לא נוח לקינות ונהי.
במשך שנת הלימודים זוכים דרדקינו למנה לא מבוטלת של שינון על מלחמות ישראל מאז תקומתה. יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות בתכוף אליו נופלים בטבורה של שנת הלימודים ונצרבים בתודעה מדי שנה. לצערנו הנופלים במלחמות הם בני העת הזו, ומכאן כי לא ניתן להתנתק מהזיכרון הקולקטיבי הקרוב שפוקד אותנו מעת לעת. אז למי יש כוח להיזכר בחורבן בית ראשון בשנת 586 לפני הספירה הנוצרית על-ידי נבוכדנאצר וחורבן בית שני בשנת 70 לספירה הנוצרית על-ידי טיטוס בנו של אספיאנוס קיסר (נשמע כמו שם של שחקן כדורסל זר יווני שמכבי החתימה) ש"נחוג" בין פסטיבל לפסטיבל ובין ים וחופשה בכרתים הקרובה. הלקח של "כך חרבה ירושלים" מסיפור קמצא ובר קמצא הוא כל כך מזוקק ורלוונטי להיום, שעל משרד החינוך לשקוד להביאו במשנה תוקף ובשכל ישר לכלל בית ישראל. התחושה בקרב הציבור שתשעה באב הינו מעין אזכור דתי ונחלת הציבור האורתודוכסי, בשל היותו מצויין בתפילות בכותל המערבי ובצום. וכמה חבל. על הניכור בין הציבור הרחב ותשעה באב עמד כבר ברל כצנלסון מראשי תנועת העבודה בשנות השלושים של המאה הקודמת. והוא הוא היה חילוני גמור. יש לקרוא לשר החינוך ואני משוכנע שהוא ירים את הכפפה, בנמרצותו, לגרום לכולם להתייחד עם תשעה באב כאירוע מכונן ונחלת הציבור כולו.
אגו ושנאת חינם
הלקח מסיפור קמצא ובר קמצא נוגע בכולם, חילונים ודתיים כאחד. בקליפת האגוז בעניין קמצא ובר קמצא, לו היה אותו עשיר בעת ההיא טרם החורבן, שערך מסיבה מפוארת בביתו, לא מקשיח את ליבו כלפי בר קמצא שהגיע לחגוג בביתו בטעות ומגרשו לעיני כל, היה בר קמצא נמנע מלהלשין למלך כי היהודים מרדו בו. והחורבן היה נמנע. כבוד, אגו ושנאת חינם חברו יחד לקונפליקט מדומה, לריב של מה בכך שתוצאתו הרת גורל. אנו היום בסך-הכל אחרי 67 שנים לתקומת בית שלישי, חצויים, מרבים במחלוקות ושונאים איש את האחר ברמות שלא יתוארו. כאילו לא למדנו את הלקח של קמצא ובר קמצא. נשוב לרגע לאחור, אם אותו עשיר מהעת ההיא היה מתגבר על יצרו וחרף הפתעתו לאורח הבלתי קרוא במעונו - בר קמצא - היה מחבקו ומקבלו כיתר האורחים, באבחה אחת היה הופכו מאויב לאוהב וזוכה לתהילת עולם. אבל השנאה בערה בו כסנה הבוער והזעם שבעבע כלפי האחר, הביאו לגירוש בר קמצא, ולאחריו החורבן. כאומר אחרי המבול.
אם נספר היום את סיפור קמצא ובר קמצא בשמות בדויים, כל אחד מאיתנו ייחס אותו למקרה ששמע וראה לנגד עיניו בעת הזו. במבט ממרומי האלף השלישי אנו חייבים ללמוד ביתר שאת ובשקידה, את הלקח מחורבן בית השני. אם חלילה יפול על ראשינו חורבן בית שלישי, לא יקום עוד בית רביעי. אנו בעידן שבו לא לוקחים שבויים. היום לא תהא גלות ולא יהיה שלטון זר סובלני כלפינו אם ניפול. חורבן בית שלישי חלילה, משמעו סוף לעם היהודי באשר הוא. נהוג לפגוש פלוני בפעם הראשונה ולהנהן בראש בברכה, בפגשך אותו בשנית נהוג לומר "פעם שלישית גלידה". בפראפרזה, פעם שלישית חורבן, לא יהיה מלווה בנוזל הסמיך של הגלידה אלא בכליון מוחלט.
בואו נישמר לנפשנו ונתחיל קצת להקשיב לזולת גם אם לא מסכימים. ואם נגיע לדרגה של "אהבת חינם". דיינו.