ילנה בוסינובה (54), מהנדסת ומתמחה בהיסטוריה ופילוסופיה יהודית, עולה מרוסיה ותושבת קדומים, ניסתה לשכנע פוליטיקאים מן הליכוד, לכתוב מאמרים ('ההינתקות אסון!'), להשתתף במשמרות מחאה (פעמיים "עוכבה לחקירה") - עד שביום 17.8.2005 נתקלה במחסום משטרתי ביציאה מנתיבות הפונה לגוש-קטיף, ניצבה שם לבדה שעות רבות בשמש הלוהטת מניפה סרטים כתומים ואף סירבה לקבל שתייה מהשוטרים,... עד שהייאוש הוליד מעשה-ייאוש: ילנה הפכה את גופה לאבוקת אזעקה בוערת. הלפיד התלקח וכבה, 9 ימים אחרי המעשה הנורא מתה מפצעיה.
אנחנו לא ידענו ואולי לא רצינו לדעת, ואלה שידעו - התעלמו והעלימו. עד היום, במקום בו ארע המעשה המצמרר אין ציון ואין זכר. בקדומים ספרייה קרויה על שמה, וזה הכל. את חייה ומותה הנורא של בת עמנו שהצטרפה אלינו ממרחקים, אין זוכר ואין פוקד. ישראלי מצוי, הרוצה להעריך את עומק השפל המוסרי - ילך לו לפראג ללמוד, כיצד מכבדים ומעריצים שם כגיבור לאומי את יאן פאלאך, סטודנט שהצית עצמו למוות ביום 16.1.69 במחאה על הפלישה של "ברית וורשה" לארצו.
עוד אני מפשפש בחומר הדל להחריד שניתן למצוא על האישה המיוחדת הזאת, ואני מגלה שהיא לא הייתה יחידה. עקירת היישובים וחורבנם הביאה לידי אותו מעשה של ייאוש אדם צעיר, ברוך בן מנחם, זכרונו לברכה, בן 32, עולה מארה"ב, שנה בארץ. האיש הצית את עצמו בירושלים, בחצר של אולפן עציון, שם למד עברית. מילותיו האחרונות היו "לזכר גוש-קטיף". הוא נפטר ביום 31.8.2005, שבוע אחרי המעשה. אני מעיד עלי את הקוראים, מה קטן אותו שבריר של אחוז מהם שידע על עצם קיומו של האיש הזה, וזאת במדינה המשננת לעצמה יומם ולילה כעיקרון מקודש את "זכות הציבור לדעת"!
שני הגיבורים הטראגיים מתו כדי לומר לנו משהו, ומי שהוריד את המסך עליהם רצה ההפך - שלא נקבל את המסר. למשל, שמרבית השטחים שהיהודים גרשו את עצמם מתוכם, נותרו ריקים ושוממים עד היום או משמשים כבסיסים לטרור. כלומר - היכן היה כאן ה"נישול"?: למשל, שבעוד אשר בשכם ובחברון צה"ל פועל היום בחופשיות ומאז האינתיפאדה השנייה לא הייתה שם אף מלחמה אחת, הרצועה היא שטח אויב מבוצר שהכניסה אליו, למשל כדי לשים קץ לירי הטילים, הצריכה עד עתה שלוש מלחמות. מעניין, למה. אולי, מפני שמשם לא "התנתקנו"?
מתי לא תדחיק עוד חברתנו את הטרגדיה של השניים שהתאבדו? רק כאשר תמצא את האומץ להעניק ליישובים כמו נתיב העשרה חיים חדשים, וזה יקרה אם וכאשר הנסיגה ההיא תשריץ סיבוב רביעי, ישראל תיכנס ל-'תוחמת הצפונית', תחליט שלא לצאת עוד ותקים לתחייה את דוגית, אלי-סיני וניסנית (ובשומרון את גנים, כדים, שא-נור וחומש, שאין יודע למה הוחרבו מלכתחילה, ומדוע - תחת שלטון ישראל! - תושביהם אינם מורשים לשוב). וזה יקרה כאשר צה"ל, על נתיב מנהרות חדשות, ימצא את עצמו פעם נוספת בגוש-קטיף, ומנהיג אמיץ יחשב מסלול מחדש ויחליט לשוב לשם.
או אז יזכור עם ישראל גם את בתו ואת בנו שראו אסון נולד וניסו להצילנו מפניו במחיר חייהם.