מה קורה פה לעזאזל? האם מדובר בתופעה חדשה או בעבודה עיתונאית חדשה? האם כשלו שומרי הסף או שמא דווקא הם אלה שמראים לנו את המציאות לאשורה? כך היה תמיד? כך יהיה תמיד?
בעת האחרונה מוטחות פרשות על-גבי פרשות על-פני הציבור, והן כולן עוסקות בשחיתות, בריקבון, בביזוי, בזימה, בחתרנות, בחדלי אישים. "...עוד זה מדבר וזה בא..." הוא המשפט המזוהה ביותר עם ייסורי איוב, והינה, נדמה שגם הממלכה שלנו עוברת מהפכת ייסורים.
נשיאנו לשעבר, שלא יצא לדימוס מכובד, אנס מורשע בדין. נצלן וזב זימה יושב בבית האסורים, וזועק שזכותו ליחס הוגן מצדיקה את שיחרורו כטרף לחברי הממלכה. ראש ממשלתנו לשעבר, שלא סיים תפקידו ב
כבוד, נקרא בוגד אגב הרשעתו בדין. תאב כסף יושב על ספסל הנאשמים-מערערים (לנצח) ומבקש מכל מי שעובר להעניק לו חסד, כדי ליהנות מטובות ההנאה שנטל במעלליו מהממלכה.
קדמו להם כבוד השרים בנזרי והירשזון, שלא די בכך שנטלו מהממלכה לכיסם - המלא ממילא - אלא בעיקר עשו זאת בזמן שפעלו בייצוג ובקידום טובת העניים. כמובן לא נדלג על "כבוד" סגנית השר, פאינה קירשנבאום, שיושבת כיום על המדוכה ומתכסת עצה כיצד להסביר לכל אוזן שמעשיה הולמים את ערכי הממלכה וחוקיה.
פרשה 512 מגלה כל יום טפח חדש של מעשים מלוכלכים ומזוהמים, ומצרפת אל קבוצת המאוסים את אנשי המעמד והשררה, אלה שאוחזים עמוקות בבשר הממלכה בזמן שמוצצים ולוגמים משדיה כל טיפה טובה של מידה.
שרי המשטרה "נתפסו עם המכנסיים למטה" - במלוא מובן האמרה - עד שנדמה היה בעיניהם כי מעשי מין וזימה הם חלק משגרת העבודה, ולבטח "תופין" המגיע עם דרגתם. כאילו לא די בכך, ואנו לומדים על עוד ניצב, מלכה שמו, שמשרת את אדוניו הלא נכונים ונוטל מהממלכה את כוחה לצורך הגנה על מקורות הנאתו.
שופט אחד בדימוס, כהן שמו. ברח, חזר (ברוב טובו), נשפט (בהסכמתו), נענש. עתה מבקש לצאת מהכלא כדי לסיים את חייו בכבוד. וכל זאת למרות שהוא לא מוכן להחזיר לממלכה את שנטל מלשד עצמותיה לרפד את כיסו ולהיטיב עם מענגיו - שממשיכים להינות מפרי העוולה.
כך גם חבר כנסת אחד, חזן שמו. זה סבור וסובר שאין באורחות חייו המפוקפקים כדי לפגום במעמדו לייצוג בוחרים עלומים, בייצוג אנשי הממלכה ובייצוג כבוד הממלכה. אז מה אם נראה בפומבי "כאילו הימר" ו"כאילו עישן" ו"כאילו שכב" ו"כאילו סרסר"? אז מה אם קלונו ב"פרסונה נון גרטה"? העיקר שנבחר לייצג את הממלכה.
בימים האחרונים אנו נחשפים למידע שהיה ספון בידי הפרקליטות, הגוף המבצע את מלאכת הזימונים לדין, וממנו - מכות סנוורים. תובע מוסמך מאשים את מי שהחדיר והוציא את עניינו מתוך "איבר" הממלכה, ומשום זה בלבד - המדינה, ולא אף אחד אחר, היא המאשימה. קטגורים וסניגורים, עורכי-דין כולם, בועלים בצוותא חדא את הממלכה ונוטלים עליה - לא בלי תמורה (נאה) - בעלות.
כך בפרשת גל בק ז"ל והדורסת-הורגת שולץ, פרשת יבגניה וארתור וקסלר ז"ל והדורס-הורג קלגסבלד. קיימות עוד דוגמאות למכביר, למשל בענייני בנקים ובנקאים, רשות המיסים וחוקריה. נראה כי העת החרונה שוברת שיאים של ממש בזלזול המחפיר של מנהיגי הממלכה והרי הממלכה היא לזונה בעיניהם. אין בנמצא אחד שיצעק בפה מלא - עד כאן!
לזונה אין מעמד מיוחד במשפט ואין איסור על מעשה זנות ועל מחייה ממנו. אומנם, אסור לצד שלישי לקחת חלק מהמתקבל ממעשה זנות, או לעודד מעשי זנות באיזו דרך, אך אני למד שמותר להשתמש בגוף האדם ובלבד שבעל הגוף גמר בדעתו לפרטי ההסכם.
מעמדה של הזונה בממלכת היהודים היא כ"קדשה" במשמעות הופכית. המונח "בושת", שאומנם מעלה קונוטציה של בושה, נגזר ממשמעות המובן הקדום "בוש" והוא בשפה העברית המודרנית יותר - "בעל" לאישה. היינו, "בית-בושת" הוא "בית-בעלים" אליו באים אישים (גברים) כדי לעשות מעשה בעלים באישה, כיוון שאיברה המתאים מוקדש לזה ולא ניתן להפריד בין איברה זה לבין שאר חלקי גופה.
מעשה "בעל" נכון לגבי האיבר הנקבי המתאים - זה שעם קריעת קרום הבתולין מוכיח בעלות (התפיסה הקדומה היא קניינית - בעלות הגבר על האישה כמו על כל נכס אחר). כלומר, איבר שאין בו קרום כאמור, לא שייך לעניין, גם לא באיש (אולי זה בכלל לא רלוונטי למשמעות של יחסי מין). במלוא הצניעות והטכניות שניתן להשיג בהקשר זה: מעשה הבעילה אינו מכוון לאקט ההחדרה, אלא דווקא לאקט ההוצאה, שרק אז ניתן להוכיח "דכולי עלמא" את הבעלות.
לפיכך, כל אותם חדלי אישים (שחלקם הוצגו בתקשורת וחלקם טרם) שהוציאו מהממלכה איזה דבר שלא ניתן להשיבו, קרי - פגיעה באיזו מידה טובה ששייכת לממלכה, הרי הם ביצעו מעשה בעילה בממלכה. בהקבלה, איברי הממלכה הם האמון, השליחות, טוהר מידות והאכפתיות שעל יסודם נחרתו דברי חקיקה ודין ובראשם - תחולת שלטון החוק בשווה על הכל.
הכמות הבלתי נתפסת של חדלי האישים שעשו כן בתחבולה ובמרמה, בהטיה ובהשחתה, במחשכים ובמעטפות - רק מגדישה את השאה. ולא די בכך, ששאת הנפש עולה כשנמצא קשר ישיר והדוק בין עושר העושים, בבחינת "מכרם צדיק בכסף", לבין נפגעי העשייה, בבחינת "ועני בנעליים". הממלכה מעולם לא הוקדשה לצורך בעילה, ומעשיהם של אותם חדלי אישים כאילו נעשו כלפי כל אחד ואחד מיחידי הממלכה בכפייה, היינו - באונס. ואלה ה"צדיקים" שאמונים על זימון האנסים לדין - מכרו את הבעילה בכסף (מזומן) ואת הנפגעים בנעליים (תיקי גוצ'י).
בעבר כתבתי על תפקידו של נשיא המדינה ועל הסכנה שבביטול מוסד זה. אם ישנה איזו עת נכונה לבטא את הכוח הנשיאותי היא העת הזו. על נשיא המדינה להיכנס לכנסת, להתיישב ליד יו"ר הכנסת, לאחוז בפטיש ולבקש מהכנסת - בהצבעה - להקים ועדת חקירה ממלכתית חיצונית משלושת הרשויות ועליונה עליהם. ולהסמיכה בכל סמכות כדי לחקור כל אדם, יהא מעמדו ותפקידו בארץ אשר יהא, ולחשוף לעיני כל הממלכה - מה לעזאזל קורה פה.