מישהו העלה באש בית על יושביו. תינוק נשרף חיים. אביו אימו אחיו ניכוו כוויות מחרידות. הם מונשמים. חייהם תלויים מנגד. לא היו יחסי שנוא שונא אישיים בין השורף לבין השרופים. הם אפילו לא ידעו איש את שם זולתו. זה לא פשע שנאה. זה אינסטרומטליזציה של מותו של תינוק כדי להחיש אפוקליפסה עכשיו, כדי להאיץ את הגאולה שנגזר עליה לבוא אחרי גוג ומגוג.
זה מישהו שמעלה בית כדי שהאש הפורצת מתוכו תאכל את המדינה. זה מישהו שאינו מלין בתוכו יחס או רגש אנושי לכלואים בלהבות, כי אלה אינם בעיניו אלא עצים לבער הזנים את האש הגדולה שהאש הקטנה צריכה להדליק.
זה לא שנאה. המישהו הזה הוא אסטרטג של קץ המוכרח לבוא כדי שהכל יתחיל טוב יותר מבראשית. המישהו הזה הוא אויב. לא שונא. אין בינו לבינינו שום תקשורת של אהבה או של שנאה. המישהו הזה לא מזדעזע לא ממה שהוא עושה ולא מן הזעזוע המטלטל את העולם השפוי כולו ואפילו לא ממי שצץ לזעזע אותנו עוד בתמיכה במישהו הנורא הזה. המישהו הזה רוצה שנזדעזע. שנפחד. שנתכונן. שנראה את האש בכפר כבשורה המבשרת את האש הגדולה העתידה עוד לבוא. המישהו הזה מאיים להיות מישהו שעוד מישהו יראה עצמו כמישהו שיאמץ את חלום העוועים שלו.
המישהו הזה אחת דינו. להיתפס. עוונו פשוט כל כך, ברור, מעבר לכל ויכוח, רצח. אבל חטאו הוא מעבר לרצח. הוא סוחף בקנאות מבהילה ומבחילה אל אפוקליפסה עכשיו. המישהו הזה הוא רודף. לא את הקרבן שהפיל. הוא רודף את הארץ. הוא רודף את יושביה כולם. אחת דינו. להיתפס. לפני שיכה שוב. לפני שעוד מישהו יצטרף להכות עוד. לפני שהוא יצית את דמיונם של מטורפים החולמים כבר עתה בלי דעת איך גם הם חלומות של אפוקליפסה עכשיו.