מי ששרת כמוני בצה"ל, במחצית הראשונה של המאה החולפת, לא ישכח, מן הסתם, את משמעת המים שהייתה נהוגה בו היא תזכיר לו, ודאי, את הפקודה הטראומטית, נוסח "מימיה הרם", "מימיה הורד", שרווחה באותם הימים בטירונות הכללית וביחידות השדה כנוהל - פק"ל. חייל ששתה בלא שהורשה - מצא את עצמו בכלא צבאי. בינתיים זרמו בים מים רבים, ובצה"ל התהפכו מאז היוצרות. לא רק משמעת המים בוטלה - החייל של היום מחויב לשתייה.
שערוריית משמעת המים עוררה בי אסוסיאציות נוגות עם מה שקורה בעצם ימים אלה בצה"ל. הפעם הדברים אמורים בחיילי גדוד-שדה של הנח"ל, שנתקעו בבסיסם בלא מים ומזגנים. כאשר העזו החיילים להתלונן על עומס-חום קיצוני של 49 מעלות - הודח מהגדוד אחד מהם, חובש, שצייר פוסט לגלגני על המצב העגום, ואילו שניים מחבריו, שהצטלמו ללא חולצות, נשלחו למחבוש של 28 יום.
העכבר ששאג
במקום להילחם בחיילים הצודקים - צריך היה צה"ל להגן עליהם, לבוא לקראתם ולהתקין בבסיסם ברזי-מים וגם מזגנים. על אחת כמה וכמה זהו אלף-בית כשהדברים אמורים ביחידת-שדה. אלא שמסתבר שיש עדיין בצה"ל מפקדים אטומים וקשי-עורף, שאינם מסוגלים לקרוא את המפה, ושהטרטורים של ימים-עברו משמשים להם כיום כלחם-חוקם.
כל הסיפור הזה הזכיר לי פרשיה עגומה שחוויתי בזמנו על בשרי בעת שירות המילואים שלי בסיני. ביחידת השדה, שבה שירתתי אז, הוצבו שקי-חול כעמדת-הגנה מפני קומנדו מצרי שאיים לפלוש לשטחנו. בין השקים שרצו חולדות בכמויות לאין-ספור, ובמקום להזמין חוליית-הדברה צבאית, שהתפרסה לא הרחק מאיתנו, המשיכו החולדות לחגוג לאור יום את מחדל המפקד. אבל, כאשר חדרה אחת החולדות לבריכת המים שלידינו, ושממנה נהגנו לשאוב את מי השתייה שלנו, החלטתי שלא להחשות עוד ואירגנתי את החבר"ה למחאה ולהתרעה מפני הסכנה הכרוכה בלגימת מים מעופשים שכאלה. תגובת המפקד לא איחרה לבוא: במקום לטהר את המים - נענשתי בריתוק לשבוע ימים...