ליקוי מאורות

התשובה היא שהכל מתחיל ונגמר במודעות הנכונה: [ב] כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה, לַה' אֱלֹקֶיךָ; וּבְךָ בָּחַר ה', לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה, מִכֹּל הָעַמִּים, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה. אודות הבחירה הזאת שמענו זמן קצר לפני ההתגלות הגדולה במעמד הר סיני, לפני מתן תורה, קודם ששמענו מפי הגבורה את ההכרזה: אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ. וזו בדיוק הנקודה הנוגעת לענייננו; כדי שתהיה אחדות צריכים בסיס משותף והתורה היא הבסיס הזה. לאורך כל הדורות - למעלה מ-3,300 שנה חלפו מאז מתן תורה, במהלכן גלינו מארצנו והתפזרנו בכל העולם - אבל יהודים נשארו יהודים כי היה לנו בסיס משותף, התורה הקדושה. והתורה נשארה אותה תורה בדיוק אצל יהודים בכל מקום בעולם, בפולין כמו בתימן, במרוקו כמו בעירק. שני יהודים שלא ראו זה את זה מעולם - כשנפגשו היה להם בסיס משותף לשיחה, פרשת השבוע.

מכאן השמחה הגדולה שחווים יהודים בכל פעם שמכניסים ספר תורה חדש לבית-כנסת. מכאן הריקודים בתהלוכה שנוהגים לעשות עד מקום משכנו של הספר החדש. והשמחה הזאת היא נחלתו של כל יהודי באשר הוא. הרי עובדה היא שיש בינינו גם מי שאינם נמנים עם המקפידים לבקר בבית-הכנסת וגם אינם משתתפים בשיעורי תורה, ממילא אינם יודעים מה בדיוק, או אפילו בערך כתוב בספר הזה, אבל גם הם שמחים בשמחת התורה ושמחתם אמיתית לגמרי; כי האירוע הזה מעורר אצלם את הרגשת השייכות (הרדומה לפעמים) למסגרת הנצחית שספר התורה הזה מהווה בסיס עבורה, לעם היהודי. יתן ה' ונזכה לקיים את הפסוק (פרק יג): [ה] אַחֲרֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם תֵּלֵכוּ, וְאֹתוֹ תִירָאוּ; וְאֶת-מִצְו‍ֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ, וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן. זהו המרשם לאחדות בינינו, שכן כולנו אחים: בָּנִים אַתֶּם, לַה' אֱלֹקֵיכֶם.

עד כאן הדרשה כולל חידוד והדגשה של נקודות מסוימות. אגב, באותה שעה הוכנסו עשרות ספרי תורה חדשים שנכתבו לזכרם של חללי צוק איתן הי"ד ומן הסתם גם שם הייתה שמחה גדולה. כאמור, פרשת השבוע היא רְאֵה, אָנֹכִי... ובהתייחס לאירועים החדשותיים של השבוע אצלנו, זו נראית דרישה קצת מוגזמת. כי לכאורה, כיצד ניתן לראות את אָנֹכִי על-רקע הרפיון המנהיגותי אל מול האירועים בהר-הבית, אל מול ההחמרה בהתפרעויות ובניסיונות הפיגוע של ערבים ביהודים בכל מקום ובעיקר בירושלים? ומצד שני, כיצד ניתן לראות את אָנֹכִי על-רקע האיפה ואיפה הבולטת כל-כך כאשר מערכת האכיפה נהיית פתאום החלטית וזריזה מאוד אל מול כל מעשה שיש חשד כי נעשה על-ידי יהודים? ואל החשד הזה מתייחסים כאל וודאות; ליהודים החשודים ב"פשיעה לאומנית" אין חזקת חפות.

פרשת השבוע מציעה לנו לראות את אָנֹכִי, אבל מה שרואים בפועל זה חושך מפחיד. מה שכתבתי כאן לפני שנים, שהמדינה הזאת דוהרת אל התהום, ורבים התנגדו נחרצות לדברים ולפעמים גם זכיתי לתגובות חריפות, היום כבר רבים כותבים בסגנון הזה ואף ביתר חריפות, והדברים מתקבלים כי רבים כבר רואים את הכיוון. אז איך אפשר לראות את אָנֹכִי? והרי התורה היא נצחית. ובשבוע שעבר קראנו את פרשת עֵקֶב מילה שרומזת לנו לדבוק בדרכו של אברהם אבינו, שבזכות הדרך הזאת הקב"ה מבטיח לבנו יצחק כל טוב (בראשית כו): [ה] עֵקֶב, אֲשֶׁר-שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי; וַיִּשְׁמֹר, מִשְׁמַרְתִּי, מִצְו‍ֹתַי, חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי. והמילה הזאת גם רומזת לימינו אנו, ימי עיקבתא דמשיחא. ימים שבהם כל התופעות מגיעות להקצנה ומי שמתייחס ברצינות אל מה שהוא רואה עלול להיתפס לחרדות. מזל שיש לנו מנגנון הגנה - הדחקה, מתעלמים מהמציאות ו"הכל טוב". אז איך אפשר לראות את אָנֹכִי?

אכן, במציאות הגלויה החושך השתלט כליל. מה שעד לא מזמן הוגדר בפי אבירי שלטון החוק כמעוז הנאורות, הפך למפלצת החותרת לבטל את קיומה של מדינת ישראל כמדינת היהודים. אלה אותם נאורים שהתעמרו קשות בנאמני ארץ ישראל, שמחו נגד הגירוש מגוש-קטיף וכעת מעניקים הגנה לכל פורע חוק בתנאי שאינו יהודי. והמערכת השלטונית, זו שאמורה לייצר ולעצב את החוקים בצלמה, ברובה מיישרת קו עם אותם נאורים בעיני עצמם ומאפשרת לפורעים לעשות כאן כרצונם. ושוב, בתנאי שאינם יהודים. עדיף שיהיו מסתננים או ערבים. והשיא הזמני הגיע השבוע בהוראות ה"אין פתיחה באש" החדשות. מעתה, ידע כל חייל ולהבדיל גם כל מחבל, כי לחיילים אסור בהחלט להפעיל את נשקם כדי להגן על יהודים ואפילו לא על עצמם. מעכשיו, יד חופשית לפורעים. רשמית, לא רק מעשית כמו עד עכשיו.

נחמד לקטר לפעמים, אבל מה הפתרון? יש בכלל פתרון? בואו נבדוק מה מציעה לנו פרשת השבוע. נקדים ונאמר, כי הצרות של המדינה הן לא בהכרח הצרות של העם. כך שאם מחריבים את המדינה, זה לא אומר חלילה פגיעה בעם. המדינה עצמה עשתה לעם הרבה צרות וממשיכה לעשות. הצרה הכי בולטת, ושעלתה לכותרות גם השבוע, היא בערפול וטשטוש הזהות היהודית באמצעות חוק "מיהו יהודי". לכן מן הסתם הגיע זמנה של המסגרת הזאת להתרענן ולהשתנות. צריכה ועתידה לקום מסגרת חדשה שתניף בגאון את דגל היהדות והיא תהיה מדינה יהודית באמת. מבחינה זו, צודקים המקוננים על התחזקות הזרמים הלאומיים והדתיים בישראל. הם חשים כי הגיעו לסוף דרכם, ובצדק, רק שזה לא רע בכלל. גם לא להם. ושירגעו, איש לא יאנוס אותם להניח תפילין.

ועדיין, מה הבשורה? ובכן, בפרשת השבוע מוזכרת יציאת מצרים כמה פעמים. אחת מהן (פרק טז): [א] שָׁמוֹר, אֶת-חֹדֶשׁ הָאָבִיב, וְעָשִׂיתָ פֶּסַח, לַה' אֱלֹקֶיךָ: כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב, הוֹצִיאֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ מִמִּצְרַיִם-לָיְלָה. כמה פעמים תהיתי אודות ההדגשה בפסוק הזה, שיציאת מצרים הייתה בלילה. כי לכאורה למי או לְמה זה משנה אם היציאה הזאת הייתה בלילה או ביום? אלא שההבדל בין יום ולילה הוא בטווח הראיה; ביום רואים ואפשר לבחור בדרך הכי בטוחה שמזהים, דרך שאין בה סכנות. בלילה - יכול להיות שלא רואים בכלל שיש דרך, יכול להיות שעדיף להישאר במקום כי אולי אנחנו על סף תהום. זהו תיאור מדויק של מצבנו כעת, חושך מוחלט ולא רואים שום דרך. מייאש. אבל פרשת השבוע אומרת לנו שדווקא מתוך החושך הזה עתיד להפציע האור הגדול. וזה לא יקרה בכוחנו, זו פעולה של הקב"ה.

ואמנם קל להבחין כי זה שורש כל הבעיות אצלנו, הניתוק מהקב"ה ומההדרכות שהוא מעניק לנו בתורה הקדושה. כי כנ"ל, התורה היא הבסיס והמכנה המשותף שלנו מאז מעמד הר סיני, מכוחה, מכוח הדבקות בה עם ישראל חי. כשמוותרים עליה ר"ל, אפשר להתקיים דור או שנים, אבל לא מעבר לזה. המדינה בחרה להתנתק ובכך גזרה את דינה מראש. והיום, כמעט כל הציונים של פעם, כלומר ממשיכיהם, חיים בחרדה קיומית כי הם רואים שהחיבור של היהודים לתורה הולך ומתגבר. זה מפחיד אותם כי האחיזה שלהם בשלטון מתרופפת והולכת. ואין להם כל-כך ברירה, כי דור ההמשך שלהם מצומצם מאוד בכמותו, כתוצאה מבחירה שלהם. נוסיף לזה את העידוד הקולני והתוקפני שלו זוכים אלה הגאים בעובדה שהם חיים רק כדי ליהנות, בלי שום כוונה להביא ילדים לעולם, התוצאה היא שתוך דור הם ייעלמו.

אבל התהליך לא יימשך עוד דור, הוא יהיה הרבה יותר מהיר. לזה דואג הריבונו של עולם וכל אחד יכול להבחין. לא נדבר על החורבן המתחולל במדינות מסביב, אין צורך, ההקצנה אצלנו מכריחה סיום מהיר של התהליך. אומנם המערכת השלטונית ברובה קיבלה את הנחות היסוד של הארגונים החותרים לישראל חדשה; מכאן הכבדת היד על יהודים שאמרו משהו למישהו, הריסת בית-כנסת בהיענות לתביעה מופרכת, איסור על חיילים להתגונן ולהגן, ועוד כאלה תופעות הרס. אבל העם ברובו הגדול שולל אותם מכל וכל. כמה זמן עוד יימשך המצב בו ערבים תוקפים ויהודים אינם מגיבים? הרי כשמדינה מושכת ידה מהגנה על אזרחיה, חובתם הבסיסית היא להגן על עצמם. זה מה שהולך לקרות ולא נראה שהמדינה הולכת להתעשת, כי נראה שגם שר הביטחון שבוי בדעות של הקרן לישראל חדשה.