ספר וכינוס מטעם מכון ון ליר יוצרים השוואה מגמתית ופסולה בין השואה, שהיא אירוע ייחודי בהיסטוריה, לבין הנכבה, תחושה שבעיקרה נגרמה כתוצאה מהוראות ההנהגה הערבית לנתיניה.
השמאל הקיצוני מגלה הבנה כלפי תחושת הנכבה של הערבים כתוצאה מהקמת מדינה ישראל, הבנה שאינה קיימת אצלו כלפי רגשות רוב היהודים. אם ניתן להבין את אי-הזדהותם של ערביי ארץ ישראל עם ימי הזיכרון והעצמאות של מדינת ישראל, קל וחומר שיש להבין את אי-הזדהותם של מרבית היהודים עם "השלום" שתחילתו ב-13.09.1993 ואחריתו מי ישורנה.
כשמדובר ברגשות ראוי לנתח את תפיסת "שלום" אוסלו על-ידי חלקים שונים בעם ישראל, החצוי (גם) בנושא זה. חשוב לזכור שלא הכל היו שותפים לאופוריה: עולמם של ישראלים רבים חרב ב-13 בספטמבר השחור 93 ומאז הם עוקבים בדאגה אחרי התהליך המסוכן, שמבחינתם הוא נכבה.
מי שהתפתה להאמין בחלום אוסלו אינו מסוגל/רוצה להבחין בתחושותיו של האחר:
- הטקס החגיגי בוושינגטון בספטמבר 93 נתפס בעיני אחרים כאירוע הזוי, שפתח את המדרון למלחמת אוסלו;
- היום שבו נפתח למחצית האחת צוהר לשלום, ולפיכך בעיניהם חללי הטרור היו "קורבנות השלום", נראה בעיני האחרת כיריית הפתיחה של מלחמה קשה וכל פיגוע אושש תפיסה זו;
- ההסכם שטיפח ציפיות אצל האויב קיפח תקוות של יהודים רבים להיות עם חופשי בארצנו;
- היום שבו פיזזו הוזי השלום סביב עגל הזהב של "השלום" היה יום התעוררותם של האחרים לבלימת סכנת מלחמת אוסלו;
- התגייסות השמאל להקמת מדינה פלשתינית ממערב לירדן גרמה להיווצרות "המחנה הלאומי" שקם להתגונן מפניה;
- הזדהות השמאל הקיצוני עם הלאומנות ערבית והבוז כלפי סמלים ורגשות יהודיים נתפסים כאיום שעוצמתו אינה פחותה מאיומי האויב.
הרפתקת אוסלו, המוצגת כ"תהליך שלום", מסוכנת בין השאר מכיוון שהיא נתפסת באופן שונה על-ידי צדדים שונים:
- הצד הערבי, שהבין שבתום התהליך תהיה בידיו מדינה ריבונית ובירתה ירושלים, ולפיכך אינו מוכן להסתפק בפחות.
- הצד הישראלי התמים, שהתפתה למקסם השווא, וממשיך לסרב להבין את משמעויותיו.
- הצד הישראלי המפוכח, המבחין בסכנה ומנסה לבלמה, ודווקא בשל כך מוצג כמחרחר מלחמה.
22 שנים אחרי אוסלו ראוי לבחון האם היה ממש בצפייה שההסכם יביא את עם ישראל לחיים נורמליים. אלה הוצגו כמצב שבו אין חשש לביטחון הלאומי והאישי, וכך יכול הפרט להתפנות להגשמה עצמית ולהעלאת איכות החיים ורמתם, תוך כדי קבלה ממדינת הרווחה הדמוקרטית, המנוהלת לפי כללי המינהל התקין, במקום נתינה לה מהונו ומאונו, מדמיו ומדמו. מצב זה קיים אולי באוסלו, עם שכנים סקנדינביים, אולם אינו מציאותי במזרח התיכון החדש-ישן.
בשנתה ה-68 על ישראל להכריע: מדינה פלשתינית, או שלום. מדינה פלשתינית, לצד ישראל בהתחלה ועל חורבותיה בהמשך, אינה שלום, אלא היפוכו. חתירה אליה, והתעלמות מהשכל הישר ומרגשות רוב היהודים, קורעת את העם וממילא מחבלת בבסיס החיוני לשלום. לפני שמגלים אהדה לתחושת הנכבה של הערבים, חשוב שהשמאל יבין את תחושת הנכבה של היהודים.