ימים רבים היינו עדי שמיעה וראיה למצבו הרפואי של מוחמד עלאן שובת הרעב הטרוריסט. הדאגה לשלומו, הויכוחים אם להזינו בכפייה, האם זה עינוי? האם זו פעולה מסוכנת האסורה על-פי החוק? - כמעט גרמה לנו להאמין ששוכב על ערש דווי, צדיק גדול שעל כולנו אם לא להתפלל להחלמתו, הרי לפחות שומה עלינו לדעת בכל יום, מה קורה איתו... לפיכך למרות התורים של כלל החולים בשערי ה-MRI נטל על עצמו הבג"ץ את ההומניות והאנושיות ופילס עבורו דרך לראש התור כדי שנדע מה מתחולל במוחו של שובת הרעב הטרוריסט.
הדיווחים עליו בתקשורת היו מלאי אמפטיה, ודאגה, כולם התערבו, כולם התעסקו, ולא סיפרו שזה אויב אכזר שגייס מתאבדים ודאג לשלוח אותם להתפוצץ ברחבי הארץ.רבים חבים לו את מותם.
בגלי צה"ל עלה
יוסי שריד לדבר עליו ואמר: "אם צריך לבחור בין פעילי הימין היהודים ובין שובת הרעב הפלשתיני, אתם יכולים לנחש מהי בחירתי". אכן, לא קשה לנחש. מוחמד הזה עשה בית ספר לכולם. הצעות רבות הגיעו לפתחו - מה הוא רוצה? להשתחרר בנובמבר ? אולי מיידי? ל"נקות" אותו מהתואר עציר מינהלי? זה יספק אותו ? אחרי 64 ימי שביתת רעב הקפיא בג"ץ את צו המעצר שלו וממשלת ישראל התקפלה בפניו ! הוא הפך מנהיג לשעה וגיבור של כת אנשי רוח,עיתונאים, ופוליטיקאים שנרתמו למענו, המצפון...המצפון...בגלל הכיבוש, ועצי הזית העקורים, והמחסומים, והדיכוי...
מדוע כל כך חשוב לשמור על חייו? הוא רוצה למות, שימות! שיערב לו. אפילו אמו הכריזה בשבוע שעבר כי "אם ימות, יבואו אחרים". לא אלמנים המחבלים. אז מה הדאגה?
הפלשתינים ממשיכים בשגרת נסיונות הרצח שלהם, הדקירות, בקבוקי התבערה, האבנים... ועוד מעשה חלמאי. בקבוק תבערה הושלך לעבר רכב מג"ב שנע באזור א-טור בירושלים, בקבוק התבערה התנפץ הרכב התלקח והלוחמים ברחו מהרכב. אלא שהאש התפשטה לעבר כלי רכב סמוכים, שני צוותי כיבוי שהגיעו התקשו להגיע למכוניות, מפני שהם עצמם הותקפו בזריקות אבנים ובקבוקי תבערה. "למרות" ההתקפות הקשות חירפו הכבאים את נפשם, על אפם ועל חמתם של הפלשתינים, כדי שהאש לא תמשיך לעבר בתיהם. מי רוצה שבתים של פלשתינים יישרפו רחמנא ליצלן? הרי מיד יתבצעו מעצרים מינהליים נגד
מתנחלים. הכבאים עסוקים בעבודתם והאבנים מומטרות עליהם מכל הכיוונים...והם ה"אמיצים" אינם מרימים ידיים... הזה שפוי? מדוע לסכן את הכבאים? אומנם המקרה הסתיים בנס ללא נפגעים, אבל אלה שאינם מניחים לכבות את השריפה במקומותיהם - שישרפו, ואלה שובתי הרעב שימותו.
ראש הממשלה הזכיר לא פעם את צרצ'יל, כרוצה להידמות אליו, אבל גם להידמות למרגרט תאצ'ר - הוא נכשל. תאצ'ר הייתה אחת מראשי הממשלה הטובים בעולם, ונלחמה בטרור בנחישות ובחכמה בדיוק כמו שעשתה עם האיגודים המקצועיים ועם פוקלנד.
הרפובליקנים באירלנד דרשו לקבל מעמד של אסירים פוליטיים ופריווילגיות כמו ללבוש בגדים רגילים ולא מדי אסירים, לא לעבוד,והחלו כדי לממש זאת בשביתת רעב. תאצ'ר לא נכנעה והשובתים היו אלה שנכנעו ראשונים.
מדיניותה בצפון אירלנד שילבה מדיניות ביטחון חזקה עם פרגמטיזם מדיני והוכיחה שהמדיניות חייבת להיות - לא מתפשרת. שביתת הרעב של האסירים האיריים בשנת 1981 היו אחד המבחנים הקשים שלה.
בכלא מייז בצפון אירלנד היו 300 אסירים בשביתה והם סירבו לצאת למקלחות, בית הכלא הותיר אותם להתבוסס בצואתם. אז החלו שביתות רעב שהסתיימו במותם של עשרה אסירים. מחוץ לכלא הוגבר המאבק של הרפובליקנים כדי לגייס דעת קהל לטובתם.תאצ'ר ידעה שזה המבחן למנהיגותה, שאפשר להחליק במדרון חלקלק אם תוותר ולו פעם אחת ולמרות קביעת רופאים כי השובתים יסבלו מנזק בלתי הפיך,זה עדיין לא השפיע עליה, כבר באותו יום האסירים חדלו משביתתם.
ב-5 במרס 1981 פתח אסיר בשם בובי סאנדס בשביתת רעב וכעבור חודשיים הוא נפטר. דברי תאצ'ר: "מר סאנדס הוא פושע מורשע, הוא בחר להתאבד, וזו בחירה שהארגון אליו השתייך, לא איפשר לרבים מקורבנותיו. "יש רוצח אחד לבובי סאנדס, וזה בובי סאנדס".
בית חולים ברזילי היה טרוד מאוד ומרוצה מאוד מעלייתו לכותרות בזכותו של אדון עלאן. היום חל שיפור במצבו, היום חלה הרעה קלה, כך הודיעה בבהילות מספר פעמים ביום, דוברת המרכז הרפואי ברזילי. אפילו על הויטמינים, התבשרנו.
רוצחים נהיו פה חשובים מחיילים. החייל יובל אפל נפצע יחד עם ירין אשכנזי בפיגוע דריסה ליד שילה, לפני כשלושה שבועות, ושום מילה על מצבו. רק המשפחה שלו יושבת עם דאגותיה, כאביה, תקוותיה, יובל הגיע במצב אנוש ועדיין מונשם ומורדם. ההורים מאמינים שבליל שבת כשערכו בחדרו קידוש הוא התאמץ לפקוח עיניים אבל הרופאים אומרים שזה רפלקס. אמו אומרת שהם חיים משעה לשעה, והיא מתפללת שהוא יתאושש "הוא ילד חזק ועקשן ואני מאמינה בו".
מי שלא מתפלל לרפואתו של מוחמד עלאן, אנא יתפלל לרפואתו של יובל רפאל בן מרים חיה וירין בן רבקה.