ימין ושמאל
לרוב כשאני משתתף בארועי השמאל (זה הקרוב למרכז וזה הקיצוני כאחד), שומע אני על חוזקו של "הימין הקיצוני" (עבורם, כל ימני הוא מתוקף ההגדרה "קיצוני"). וכשאני בימין, לא מפסיקים להתלונן עד כמה השמאל מאורגן ומתוקצב. כמובן שלא כך הוא - לא כאן ולא שם.
עצם גדולת השמאל והאפקטיביות שלו לא נובע ממזומנים (את אלו ניתן למצוא גם בימין). הם פשוט עיקשים ודבקים במטרתם, וזו עבורם מקדשת את כל האמצעים.
צריך להקריב את מדינת ישראל בדרך? - אין כל בעיה. אנחנו אמריקנים, וישראל כבר לא כל כך חשובה לנו. צריך לכופף את ידה של המדינה הסוררת? הנה אנחנו בדרך לבית הלבן לעודד אותם לעשות את הנדרש, כמו הורה אוהב שאינו חוסך שבטו מבנו.
בשמאל מקימים רעש רב, ונראה שהם הם, ולא אף אחד אחר, שופר היהודים כולם. בימין מפחדים להגיב. חיים את החיים ומנסים להתעלם. יודעים שרוב מה שנאמר בשמאל הוא שטויות או מבוסס על אויר חם. חיים את הרגע ומנסים להתמודד עם הקשיים שכאלו מגיעים ולאלתר פתרונים.
השמאל עובד בצוותא, ועובד יפה מאוד (למי שבספק, אנחנו מרגישים זאת על בשרנו). ובימין? ובכן, צריך להתעמק ולחפש היטב, וקשה מאוד למצוא מי בכלל שייך שם. ארגון אחד משמש כעוגן, כמגדלור, כמציל יחיד בחוף עמוס לעיפה ולפעמים נדמה כתחנת משטרה יחידה למדינה שלמה.
ארגון ציוני אמריקה - ZOA - אולי "קולני" אך הוא קטן עד מאד. במשך שנים הוא נאבק על עצם קיומו, ואלמלא מספר תורמים גדולים (ובראשם בשנים האחרונות שלדון אידלסון), היה נסגר.
הארגונים היהודים העיקרים
בדומה לליגה נגד השמצה, שמשך מספר העשורים האחרונים מזוהה עם העומד בראשה (אייב פוקסמן שפרש), או מרכז סימון ויזנטל (עם רבי הייר ורבי קופר העומדים בראשו של המרכז ומוזאון הסבלנות הנספח אליו), ZOA הוא ארגונו של מורט קליין.
אך בניגוד לארגונים בשמם נקטתי, ZOA קטן בהרבה. כמעט לא קיים למעשה. אך קולו נשמע למרחוק, והוא קרוב לודאי הארגון החשוב ביותר להמשכיותנו.
דבר מעניין קורה בארה"ב. הארגונים היהודים, ובייחוד אלו הממוסדים יותר, מתרחקים עם הזמן מהסיבה לשמה הוקמו ונראה שעיקר התאוצה שלהם היא המשך קיומם והמשכורות שהם משלמים. אלו העומדים בראשם משתכרים מאות אלפי דולרים בשנה, כשהאדם המזוהה ביותר עם הארגון קוצר בד"כ קרוב למיליון מדי שנה. וכשמדובר בארגונים כמו מרכז ויזנטל, גם קרובי המשפחה מועסקים במשרות בכירות במשכורות עתק.
מרתק לפעמים לקרוא את הדוחות הכספיים של הארגונים ללא מטרות רווח. לפי החוק האמריקני, עצם קיומם (והפטור ממיסים שהם מעניקים לתורמים) מותנה בכך שהדוחות הכספיים יהיו נגישים ונחלת הכלל.
ראו לדוגמה את דוח בני ברית, הדסה, האוניברסיטה העברית או אוניברסיטת בן-גוריון, הארגונים שמניתי למעלה או הפדרציות היהודיות. ישנם גם פרות קדושות בהן אסור לגעת - מקק"ל דרך מד"א, וכמובן ידידי צה"ל ונכי צה"ל - אך הדוחות הכספיים של כולם מאירי עינים.
כל כך הרבה כסף זורם שם - נהרות איתנים, דוגמאת אלו הזורמים בארופה - עשרות מיליונים כל שנה המבטיחים את משכורות העתק של העובדים (המשוכנעים שאכן משכורת של רבע מיליון דולר מוצדקת וודאי שמגיעה להם).
כאמור, רוב הגופים מחפשים דברים להתמקד בהם. קק"ל, לדוגמה, שסיימה את גאולת הקרקעות (לפני מאה שנים, משפחתי תרמה כספים רבים לגאול את אדמות "פלשתינה" מיד הערבים) חיפשה בנרות פרויקטים, עד שמצאה שלושה (מים, כבאיות ומרכז בנגב שם חיים אנשים שאינם יכולים לטפל בעצמם ושהמערכת פלטה עם הגיעם לבגרות).
הליגה נגד השמצה, שבשנתיים האחרונות לפני פרישתו של פוקסמן נעשתה ווקלית ולוחמנית יותר בכל הנוגע למדינת ישראל ועצם זכותה להתקיים, הוא ארגון חסר עמוד שידרה. כשהיחסים עם הטורקים היו חשובים להם, הם התנגדו להגדיר את רצח העם הארמני ככזה. במשך תקופה ארוכה הם גם התרחקו מישראל. אך כל אלו נחלת העבר.
על הגופים מוטל להלחם, וכשהם נכשלים, הם פוגעים בכולנו. זה הוא תפקידם לקרוא נכונה את פני השטח ולפעול לא לכיבוי שריפות עכשווית כי אם למניעה ארוכת טווח של עצם התהוותם של שריפות כאלו. הם צריכים להכשיר את פני השטח ולעשות את הנדרש כך שבעוד עשר, עשרים וחמישים שנה המצב יהיה טוב יותר.
גופים אלו צריכים לעסוק במניעה ארוכת טווח, אך כאמור זו עבודה זיסיפית וחסרת תודה, וקל יותר (ומכניס מאד) לקפוץ מעגלה לעגלה, לכל אירוע שמייצר כותרת ותזרים מזומנים, ולהכריז מלוא העולם כולו "אנחנו כאן, נלחמים עבורכם, הנה כבר פתרנו את הבעיה, תירמו לנו ובואו נמשיך הלאה."
הארגונים היהודים אינם מכבי אש. הם אמורים לדאוג לבריאות שלנו, נפש בריאה בגוף בריא בסביבה בריאה. אין אנו זקוקים להם לתת לנו את גלולות האנטיביוטיקה אחרי שאנחנו כבר במיטת חולי או אף על ערש דווי.
ZOA
כשאני בוחן את הגופים היהודים השונים הפועלים כאן, ZOA יוצא דופן ללא צל של ספק. כבר לפני שנים הרבה, לפני שידענו מה פרוש ראשי התבות BDS ופרץ האנטישמיות המודרני הפוגע בנו מכל עבר, הם נלחמו. עוד לפני שארגון Stand With Us קם לתחיה כאן בלוס אנג'לס, ובשנותיו הראשונות כשהוא התמודד עדיין על עצם קיומו (לפני שסטיב וריטה אמרסון תרמו לו עשרה מיליוני דולרים הפרוסים לאורך עשור שנים), ל-ZOA הייתה פעילות בקמפוסים.
ZOA לא פחד להיות נוכח, קרא נכונה את פני השטח ונלחם בכלים אמיתיים. תשומת לב ניתנת רק כשהפגיעה כואבת, וכך ZOA פעל באוניברסיאות באמצעות החוק הפדרלי. גם זאת שנים לפני תחילת עבודתה של ניצנה דרשן-לייטנר והצלחותיו המרובות של ארגונה "שורת הדין."
כשראשי הארגונים היהודים הוזמנו לבית הלבן, קרה ש-ZOA לא הוזמן. יודעים הם שם שמורט קליין לא מפחד להצהיר ברבים "אבל כבוד המלך, אתה ערום!".
אם יש דבר אחד המאפיין את ZOA מהלך כל השנים, הוא ההתמדה בדרך בה הם בחרו ללכת. גם כשזה לא היה פופולרי. גם כששאר הממסד התנגד להם. גם כשלא היה נעים לשמוע את שהם אמרו, שכן הם הזהירו חזור והשנה על שעומד היה לקרות.
לארגון הרבה בעיות. היו אי-סדרים בכספים. היו קשיים לגיוס כספים גדולים. היו מספר תביעות משפטיות. הייתה תחלופה עצומה ומהירה מאוד של עובדים (כאן בלוס אנג'לס יש מועדון שלם של "עובדים לשעבר"). ישנו מחסור כרוני בשותפים - אנשים כמוני וכמוך הפעילים בשטח והמשלמים דמי חבר שנתיים.
לא הרבה השתנה, למעט אולי נוכחות רבה יותר בהודעות לתקשורת. המרדף הזה קלוקל ביסודו. כי במקום להסתכל קדימה ולעשות את מה שאיש לא רוצה, לא מעז או לא מבין שצריך לעשות, גם ZOA התחיל לקפוץ מעגלה לעגלה, אלו שדוהרות בפנינו ברגע זה, אך נעלמות ברגע הבא כאילו לא היו.
אך דבר אחר ודאי: חשוב שארגון כמו ZOA ימשיך להתקיים, כמו קוץ בחלקו האחורי של הגוף היהודי האמריקני, כי אחרת הגוף נרדם תוך כדי משחק ב"נדמה לי שהכל בסדר. ההסכם עם אירן הוא הדרך היחידה ללכת בה. ישראל אשמה בכיבוש. צריך ללמד את ישראל לקח ולהכריחה לשנות את דרכיה. אנחנו כולנו נגד החרם (וגם לא סללנו במו ידינו את התפרצות התנועה לתודעה הבינלאומית). צריך להסתדר ולשמור על פרופיל נמוך והעיקר לפעול מאחורי הקלעים. אנחנו כולנו פרו-ישראל ובעד שלום!"
אצל מורט קליין אבן המאזניים נוטה לעבר החיוב. הוא עומל ועושה, מדברן ומשלהב, מופיע וכותב, תובע ופועל. בין כל הארגונים היהודים בצפון אמריקה, ארגון קטן, קטנטן, שבקושי מתקיים, אך כמו יהלום בכתר, אותו קוץ חודרני.