עוד שנת לימודים נפתחה כשהיא נעדרת חינוך פדגוגי. ישראל אומנם משופעת מורים, אך מספר המחנכים בה הוא דל ביותר. ההבדל בין השניים מאוד יסודי ונעוץ בעצם התואר עצמו: בעוד המורה דואג להעביר לתלמידיו את חומר הלימוד - המחנך הוא זה שמקנה להם ערכים.
האמת ניתנת להיאמר שבשנים הראשונות לקום המדינה היו המורים גם מחנכים. הם היו זן מיוחד שהגיע לכאן מן התרבות האירופית, שבה המורה היה גם פדגוג. בני דורי, למשל, שבשנות-ילדותם התחנכו כאן בארץ, ינקו וספגו מהם, בצד הלימודים העיוניים, גם את ערכי היסוד שעליהם גדלו ושעיקרם הוא חינוך לדרך-ארץ כלפי הזולת.
אין כבוד
המורה שנכנס בתחילת השיעור לכיתה, קודם על-ידינו, התלמידים, בקימה. פנינו אליו לא בשמו, כחבר, אלא בתואר-כבוד: "המורה". לא המרינו את פיו אף לרגע אחד, וכיבדנו כל מטלה שהטיל עלינו. היראה מפניו הייתה כאותה היראה מהורינו.
בישראל של היום אין עוד כבוד לערכי החינוך. במקומם מתנהל, בעידודו של משרד החינוך, מרוץ מטורף אחר הישגיות בלימודים, בעוד החינוך הערכי נדחק לשוליים. במרוץ הזה, שבו כל האמצעים כשרים, נשכחים ערכים בסיסיים של כבוד לזולת על כל המשתמע מכך, ובהם כיבודו של זקן וגילוי סובלנות כלפי השונה, אם על בסיס עדתי או דתי.
הכשרת פדגוגים
אבל חינוך ערכי הוא גם נכונות לנתינה מכל הלב. הדברים אמורים בסיוע פיזי, או נפשי, למי שאכן זקוק לעזרה שכזו, ובכלל זה הושטת יד תומכת לחולה, או לפצוע בתאונה. ולא שכחנו כמובן גם את קיומם של ערכים בסיסיים נוספים ובהם הגינות, יושר, התמדה וצניעות. אלה, למרבה הצער,עדיין לא תופסים את מקומם הראוי במערכת החינוך הישראלית.
משרד החינוך יגדיל לפיכך לעשות אם יבור מתוך חבורת המורים הקיימת גם את אותם פדגוגים לשמם, שיוכלו להנחיל לתלמידים של היום את הערכים האמורים. מספרם אומנם בטל בשישים, אבל טוב בוודאי מלא כלום. בה בעת גם כדאי שיכשיר עוד שורת פדגוגים, כמלאי, לשנות הלימוד הבאות.