א. הוצאה
מיליוני דולרים משקיע חיל
חיל הים האמריקני ב"שיפור" צוללות התקיפה הגרעיניות שלו על-מנת שבצוותיהן יוכלו לשרת ימאיות.
התכנון מחדש של הצוללות לא ירחיב את מרחבי החיים בהן, אלא יאפשר פרטיות לקומץ הנשים, שישרתו עליהן. מכל מקום, בצוללת תקיפה גרעינית משרתים כ-140 ימאים, מש"קים, נגדים וקצינים, שלרשותם עומדות "מיטות חמות", שכל אחת מהן משרתת תשעה אנשי צוות. יש בצוללת כזו מעט מקלחות ותאי שירותים. לאור מה שכבר אירע בצוללת ויאומינג, כנראה, תוגבר ההפרדה בין מקלחת הימאיות, שיהיו אטומות לחלוטין, לבין מקלחות הימאים, ותהיה ברורה יותר.
בחיל הים האמריקני יש שלוש קצינות צוללות. כרגע נמצאות ארבע חניכות בקורס בסיסי לצוללנים בבה"ד לצוללנים.
רבים תמהים האם מוצדקת ההוצאה, ומה תוסיף לביטחון הלאומי האמריקני.
ב. משתעממים
לפעמים, ידיעה בעיתון מהדהדת בפעמונים ישנים, החבויים בתוכי. הפעם הפעמונים משתי שכבות: מתקופת היותי תלמיד ומתקופת היותי אב לשלושה ילדים, שנאלצו לצלוח את השמרטף הלאומי, הידוע גם כמערכת החינוך.
שני שלישים מההורים חושבים, שילדיהם משתעממים בכתה - מדי פעם, או רוב הזמן. ככל שהילדים משתעממים יותר בכתה, כך הם פחות אוהבים ללכת לבית-הספר - קובע סקר, שביצע מכון סמית במגזר היהודי, ופורסם בכנס אמי"ת לתפיסות מתקדמות בחינוך.
עוד עולה מהסקר, כי ילדים בחינוך העל-יסודי משתעממים יותר מילדים בחינוך היסודי - 71 אחוזים לעומת 59 אחוזים בהתאמה. הבעיות, לדעתי, בתוכנית הלימודים הדלה, שהותאמה לרמה הנמוכה מדי של מורי ישראל. המערכת מספקת בקושי תשובות לצורכי התלמידים הבינוניים, וכל השאר נאלצים להיגרר אחרי כתתם תוך אי-הבנה מוחלטת, או מתוך פיהוק גדול, והופכים לעתים קרובות לנטל משמעתי.
הפתרון היה כבר כשהייתי בבית-הספר היסודי, בסוף שנות החמישים. בבית-ספרנו (אחד הטובים בעיר ובמדינה) היו כיתות של חמישים-שישים תלמידים, ואפילו למדו במשמרת שנייה. לעומת זאת, היה גיוון של מקצועות לימוד (למדנו זמרה, מלאכה, בישול, תולדות האמנות, חקלאות ועוד מקצועות, שנעלמו מזמן מתוכניות הלימודים) והקבצות של תלמידים לפי רמתם במקצועות מתמטיקה ואנגלית. אך בבתי-ספרינו לומדים לפי הגיל (כתה מבוססת גיל) ולא לפי ההישגים. כלומר, התלמידים נתונים במיטת סדום - את הגבוהים מדי מקצצים, ואת הנמוכים מדי מאריכים בכוח.
ג. קרב הגילדות
הוויכוח על מינוי
גל הירש למפכ"ל מגוחך למדי, אך מאפיין מאוד את התרבות הישראלית.
מצד אחד ניצבים "כחולי המדים", שהובילו את המשטרה אל התהום. מולם עומדים "ירוקי המדים", שהובילו את צבאנו לכישלונות מבצעיים ולכישלונות ארגוניים לא פחות נוראיים. כל גילדה (יש אומרים, חונטה) מנסה להגן בכוח על עצמה, וטוענת לכישורים מדהימים, שלא ראינו עדיין, של חבריה, אבל עוד נכונו לנו עתידות.
מאז ימי
דוד בן-גוריון - כשהומצא רעיון הפיגולים ה"קריירה השנייה", שחיבל קשות ברמתו של צבאנו, והנחיתהּ - יש אשליה בציבור הישראלי, שקצין צבא (רצוי גנרל) הוא כל-יכול, גאון בן-דמותו של איינשטיין ומומחה לניהול בסדר-גודל של
ביל גייטס, מייסד
מיקרוסופט, לפחות. ואנחנו ראינום בקוצר-ידיהם בכל אתר ובכל עת.
ד. מה הניעם?!
אלוף מיל'
אורי שגיא, אבי קוסטליץ ותא"ל מיל' אילן פז העידו בניו-יורק למען "הבנק הערבי", אך נכשלו במשימתם. הבנק הורשע בסיוע לטרור, והושתו עליו מיליוני דולרים פיצויים לקורבנות הטרור הערבי בארץ.
בשנת 2004 תבעו מאות נפגעי טרור את "הבנק הערבי", שיש מאחוריו הון רב ירדני-פלשתיני, לבנוני וסעודי. הבנק הערבי הפסיד, לפני שנה במערכה הראשונה, ולפני כשנה נכנס מרצונו להליך של פיצויים בסדר-גודל של מאות מיליוני דולר לנפגעי הטרור.
במבצע "חומת מגן" (2002) נתפסו אלפי מסמכי שלל מכל הסוגים והמינים, ובכללם מסמכים רבים, הקשורים ל"בנק הערבי". "מרכז המידע למודיעין וטרור" במרכז למורשת המודיעין, בראשות אל"ם (מיל') ד"ר ראובן ארליך, תרגם וניתח את המסמכים. חוברת עבת-כרס שהוציא וחומרים נוספים היו בסיס לתביעה בבית המשפט בניו-יורק.
"הבנק הערבי" לא חסך משאבים, וגייס עדים מומחים, שיכחישו את הטענה, שהבנק מימן טרור. ביניהם, כאמור - ראש אמ"ן, ראש אגף בשב"כ וראש המינהל האזרחי ביהודה ושומרון - כולם לשעברים. בית המשפט בניו-יורק פסל לפני כארבע שנים את את עדויותיהם, שהוגשו בתצהירים, וטען, שלא הביאו שום עדות לתמיכה בדברי תצהיריהם.
ומטרידה השאלה - מה, לכל הרוחות, הניע את שלושת העדים הבכירים לשעבר, שהתבזו לעיני זרים?
ה. שבת
בשבת התנהלו משחקי כדורגל בליגה העליונה, למרות פסיקת בית-הדין לעבודה, שאסר על השחקנים לחלל שבת בגין המשחקים. כיוון שאיני חובב כדורגל (אדרבה), אין לי בעיה עם הפסיקה - למרות שאני חושד במגישי הבקשה, שלא כבוד השבת היה לנגד עיניהם.
במקביל, מתנהל קרב איתנים על פתיחת עסקים בשבת בירושלים. איני ירושלמי; ולכן, הוויכוח אינו נוגע ברווחתי לכאורה. לעומת זאת, אני חסיד של פרהסיה יהודית, שמכבדת את השבת במדינה.
מתחם יס נמצא מחוץ לאזור מגורים. זו סיבה לפותחו שם, אם בכלל, לטובת הציבור החילוני בירושלים - למרות שלדעתי, רווחת הירושלמים אינה עומדת לנגד עיני היזמים.
בעניין הזה ראוי לזכור שני כללים: חיה ותן לחיות מחד-גיסא ו"יותר מששמרו ישראל את השבת שמרה השבת על ישראל" מאידך-גיסא.