ישראל הובסה. ההסכם שזרע פחד בקרב רבים מאיתנו זכה לתמיכת הרוב בקונגרס האמריקני. התמיכה בהסכם, גם אם אינה רחבה, משפיעה בעוצמה על הלך הרוח באירן – מה שישנה את חוקי המשחק בכל מה שקשור לפעילותה של ישראל ולצעדים שתצטרך לנקוט כנגדה.
הדוגמה הקלאסית והדי מוכרת ליחסה של אירן אלינו היא החרם. ואם חשבנו שראינו כבר את הכל בחודשים האחרונים, הרי שלאחר ההסכם בוינה, וכעת עם התמיכה בו, אנו חווים חרמות בעוצמה אדירה הרבה יותר.
אז היה מי שחשב שאירן היא ידידתנו – שאם ״נשכיל״ לאפק במקצת את רצונותינו לשמור על אדמות הארץ – נביא מזור לבעיית החרם. המנצח דניאל בירנבוים תכנן הופעה באירן, מכל מדינות ערב הוא בחר דווקא בה. אולי משום שחשב שבכך ירסן את שנאתם ורצונם להשמיד אותנו. או שאולי הוא רואה את שנאתם – מוצדקת ואת קריאתם להשמידנו – לגיטימית, כיון שלפי דעתו ׳היינו ככובשים׳. כך או כך, אירן בסופו של דבר מנעה את כניסתו של בירנבוים לשטחיה, ולא צריך להיות חכם כדי להבין – שאויבינו מזמן אינם מבחינים בין הימין היהודי לבין השמאל היהודי.
סגירת השערים בפני בירנבוים ייתכן שהשאירה טעם חמוץ בפיו, ובכל זאת הפעולה הזו יותר מכל משליכה על המציאות המתפתחת – את מה שרבים כבר כינו באופטימיות ״מזרח תיכון חדש״. המציאות לעומת זאת משקפת לעין כל את השלכותיה הרעות והמיידיות של ״הסכם הכניעה״ – החל ברדיפות וחרמות. אירן איננה ככל מדינה, ולמרות חברותה באו"ם היא לעולם לא תקבל את החלטות האו"ם כל עוד מדובר בקיומה של ישראל. ולכן הקהילה הבינלאומית חייבת לבחון מחדש את חברותיה – מדינה לא יכולה להיות לגיטימית בשעה שהיא רומסת את הלגיטימיות של מדינה אחרת ואת זכותה להתקיים.
אכן, העולם משתנה, והמזרח בוער וממשיך לבעור ביתר שאת. הגרעין – כבר הושתל. מה שאנחנו רואים היום זה את ניצני הפרי המורעל, שעתידים מחר להתפתח ולהתפשט לכל עבר.