כאשר אישה הרה נאלצת להפסיק את עבודתה במהלך ההריון בגלל סיכונים רפואיים לבריאותה או לבריאות העובר, הביטוח הלאומי נכנס לתמונה ומשלם לה גימלת שמירת הריון. גם כאשר אופי העבודה מעמיד את האישה ואת עוברה בסיכון, משולמת לה גימלת שמירת הריון.
כיצד זה נעשה? האישה מקבלת מרופאה המלצה לשמירת הריון, מגיעה עם ההמלצה לגינקולוג המטפל, ואם הוא מסכים עם אבחנת הרופא שיש מקום לצאת לשמירת הריון, ממלאים טופס תביעה, מצרפים אליו אישור מאת רופא הנשים ומגישים לביטוח לאומי.
אלא שלא תמיד המוסד לביטוח לאומי מסכים עם המלצות הרופאים ומוכן לשלם לאישה את הגימלה. מה שלעיתים קורה הוא שהמוסד לומד את התביעה, המסמכים הרפואיים של האישה וההיסטוריה הרפואית שלה, ומגיע למסקנה שונה ממסקנת רופאי האישה. אם רופאי הביטוח הלאומי סבורים שאין קשר בין מחושי האישה לבין ההריון או תנאי העבודה, התביעה נדחית והאישה נותרת בלא כל סיוע מהמוסד במהלך תקופת ההריון.
בתוך כך נוצרת סיטואציה בלתי הגיונית: האישה לא יוצאת לשמירת הריון על דעת עצמה בלבד; היא בסך-הכל פועלת לפי הוראת רופאיה. הכיצד זה שבדיעבד מתברר, כי לדעתם של רופאי הביטוח הלאומי לא הייתה הצדקה להפסקת העבודה וליציאה לשמירת הריון? ובכן, עד כמה שהדבר לא נשמע לכם הגיוני, מדובר במציאות לאשורה. אישה שיצאה לשמירת הריון לפי המלצת רופאיה, עלולה לגלות שהביטוח הלאומי אינו רואה עין בעין עם אבחנה רפואית זו, ולהיוותר בלי גימלה.
אולם, ייתכן שלאחרונה מגיעה בשורה בעניין זה מבית הדין האזורי לעבודה. בפס"ד עגאייב בית הדין העניק פרשנות חדשה, אמיצה, ולדעתנו הגיונית ביותר, לתנאים שבהם מוצדק לשלם גימלת שמירת הריון. פסק הדין עסק בגרפיקאית שטיב עבודתה ואופיה חייבו אותה לישיבה ממושכת מול מחשב. כאשר האישה נכנסה להריון, היא סבלה מכאבי גב עזים במהלך הטרימסטר הראשון. האישה התלוננה על הכאבים בפני אורתופד, והוא הורה לה להפחית את משרתה לחצי. כאשר האישה פנתה עם הוראת האורתופד לגינקולוג שלה, הוא קבע שעל האישה להפסיק את עבודתה כליל ולצאת לשמירת הריון.
האישה לא התווכחה עם רופא הנשים ויצאה לשמירת הריון. בשלב מאוחר יותר הגישה תביעה לביטוח לאומי לקבלת גימלת שמירת הריון. אך ראו זה פלא: דעתם של רופאי המוסד הייתה שונה מדעת רופא הנשים של האישה והם לא מצאו הצדקה - בדיעבד - ליציאה לשמירת הריון. לכן תביעת האישה נדחתה והיא נותרה בלא גימלה.
האישה ערערה והשופטת
אריאלה גילצר-כץ קבעה נורמה משפטית חדשה המהווה צעד חשוב לטובת נשים המגישות תביעות לגימלת שמירת הריון. בית הדין מינה שני מומחים רפואיים מטעמו כדי להסתייע בחוות דעתם. שתי חוות הדעת קבעו שמבחינה אוביקטיבית לא הייתה הצדקה רפואית להוציא את האישה לשמירת הריון, ושרופא הנשים של הקופה שהמליץ על כך כנראה טעה. במילים אחרות: המומחים מטעם בית הדין הסכימו עם עמדת המוסד לביטוח לאומי.
אלא שהדבר לא מנע מהשופטת גילצר-כץ לקבל את הערעור חרף דעת המומחים - בצעד חריג למדי, יש לומר - ולחייב את המוסד לשלם לאישה גימלה. גילצר-כץ נימקה את הכרעתה בעיקר בכך שגם אם רופאי הקופה טועים, אין זה סביר לצפות מאישה בהריון שלא תפעל בהתאם להנחיית רופאיה. לכן גם אבחנה רפואית שמתבררת בדיעבד כלא-נכונה, מחייבת את המוסד לביטוח לאומי.