בפרשתנו "האזינו" משה רבינו מסכם את התורה כולה בשירה, הוא מעיד את השמיים ואת הארץ בעם ישראל שאכן ישמרו לנצח נצחים על התורה ומצוותיה. החלק הפותח את השירה הוא חלק מלא בתוכחה, ובתוך הדברים הקשים מוכיח משה רבינו את עם ישראל על כפיות הטובה כלפי הקב"ה ומכנה אותו בכינויים קשים: "הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם הלוא הוא אביך קנך הוא עשך ויכננך" [דברים ל"ב, ו']. רש"י מבאר מה ההבדל בין 'עם נבל' ל'לא חכם': 'עם נבל' - ששכחו את העשוי להם; 'ולא חכם' - להבין את הנולדות...
כפיות הטובה והכפירה מגיעות בעקבות הסתכלות מעוותת ולא נכונה, שיכחת העבר ואי-התייחסות לעתיד. כשניגשים ככה למציאות, בוודאי ששום דבר טוב שעשו למעננו לא יוכל לשנות את פני הדברים, אפילו תקווה לא נראית באופק, וממילא ההווה ממלא את כל חלל הלב, משבית את השמחה והאמונה וגורם לאדם לשקוע באכזבה ובייאוש.
הפתרון לאתגרים שניצבים בפנינו בהווה הוא לזכור, לזכור את כל הטוב והחסד שקיבלנו מבן/בת הזוג, להיזכר בכל אותם רגעים יפים שמילאו את חיינו באושר ובשמחה, לזכור! ומצד שני לדעת ולהאמין שהכל עובר, איש לא יודע מה מחכה מעבר לפינה ומה ילד יום, מה שנראה עכשיו כל כך מאיים יכול להתמוסס בבוקר למחרת ולהיעלם כאילו לא היה. כך אפשר להתמודד עם קשיים מזדמנים בצורה נכונה, לטפל בהם כמו שצריך ולא להישאב לתוכם.