ארה"ב היא דוגמה קלאסית לשיטת ממשל בה כמעט כל השירות הציבורי יכול להתמנות פוליטית, אם כי יש פיקוח של הסינאט על כך שכל מינוי יהיה גם מתאים מבחינה מקצועית. אבל ההשתייכות המפלגתית היא יתרון (לא חסרון כמו בישראל), שכן אז יובטח שהמדיניות שקבע הנשיא אכן תיושם במלואה על-ידי הביורוקרטיה.
השיטה הנוהגת בארה"ב שונה מן השיטות הנוהגות במדינות האחרות הנסקרות במסמך. בממשל הפדרלי, הסגל המינהלי הבכיר שותף לדרכו הפוליטית של כל נשיא נבחר, ולכן השיטה הנוהגת היא שיטה של מינויים נשיאותיים. המינויים הפוליטיים הם, כאמור, חלק משיטת הממשל. הנשיא מביא עימו לבית הלבן רבים מנושאי המשרות המקצועיות, והם עוזבים עמו בעת חילופי נשיאים. גם מנהלי ועדות הקונגרס מזוהים פוליטית עם יושבי-ראש הוועדות.
משרות רבות בממשלה מאוישות בשיטת המינויים הפוליטיים, חלקן בידי הנשיא עצמו. הבולטים הם ראשי משרדים ובכירים במשרדים ושופטים בבתי-המשפט הפדרליים. המינויים מתפרסמים מדי שנה בספר "Plum Book". בשנת 2003 למשל היו 6,722 משרות "במינוי שאינו תחרותי", היינו - מינוי פוליטי.
אבל גם בכל המדינות הדמוקרטיות הקלאסיות במערב אירופה, נהוגים מינויים פוליטיים בהרבה או במעט, בראשם - בריטניה, צרפת ואפילו שבדיה הצדקנית.