רעיון האחדות מגוּלם גם בארבעת המינים. הם משמשים תזכורת לאדם להשתמש בגוף ככלי לקיום מצוות ומעשים טובים. מבחינת צורתם האתרוג דומה ללב, הלולב לחוט השדרה, ההדס לעיניים והערבה לשפתיים. את כל איברי האדם וגופו, כמו גם את מרכיביו הרגשיים (הלב), הגופניים (עמוד השדרה), חוש הראייה והדיבור על האדם לנצל למעשים טובים בלבד.
אולם ארבעת המינים מייצגים גם את כל חלקי העם. האתרוג הריחני, בעל הטעם הטוב, מייצג את הצדיקים, שטעמו את לימוד התורה ומעשיהם ריחניים.
הלולב, שלפרי התמר אין ריח, אך יש טעם מתוק, מייצג אנשים הלומדים תורה, אך אין בידם מעשים. ההדס מסמל אנשים המדיפים ריח מעשים, אך בלי טעם לימוד התורה (אולי סוג של קיום מצוות כמצוות אנשים מלומדה, בלי התחדשות והתרעננות בלימוד התורה).
לעומת זאת, הערבה שאין לה טעם וריח, מייצגת אנשים שאין להם טעם תורה וטעם מצוות כאחד. מצוות ארבעת המינים, והברכה עליה, חלה רק כאשר כל ארבעתם מאוגדים ביחד. היא מלמדת שיעור באחדות ובסובלנות של כל מגזרי העם. אם חסר מין אחד, לא יוצאים ידי חובת המצווה. אפילו ערבה שחסרה, שהיא ללא טעם וריח, פוסלת את כולם. כך אין לפסול שום יהודי. רק באחדות בין כולם יש כוח בעם הזה.
מדוע, כדברי נעים זמירות ישראל, צדיק כתמר יפרח? משום שעץ התמר הוא ייחודי. גם הפרי, התמר, שהוא אחד משבעת המינים, וגם הענפים, הלולב (וכן הסכך) מנוצלים למצוות. הלולב, הדומה לעמוד השדרה, מסמל גם את זקיפות הקומה היהודית בתורה. גם הערבה, למרות שאין לה טעם וריח, התכונה המאפיינת אותה היא הצמא למים, המשמשים את תשתית גידולה ובלעדיהם היא נובלת. לכן הערבה מצביעה על כך שאין יהודי ריק. גם אם לכאורה אין בו תורה ומצוות, קיים בו צמא תמידי להנחלת היהדות.
ידוע מאמר חז"ל, כי התורה נמשלה למים. "מה מים חיים לעולם, כך תורה חיים לעולם". הנשמה היהודית צמֵאה לקצת אידישקייט. משום כך, הערבות מככבות בחג - חג המים שבו מתפללים על הגשמים בחורף - לא רק בארבעת המינים, אלא גם בהקפה יומית סביב המזבח בבית המקדש ובעיקר בחביטת ערבות בהושענה רבה, אך שמח.
חג הסוכות הוא לא רק חג השכינה, האחדות והסובלנות, אלא בדומה לשבת הוא גם חג השוויון החברתי. מצוות הסוכה חלה על כולם, עשירים כעניים. גם העשירים נאלצים להיפרד לשבוע ימים מחיי המותרות שלהם, ולגור בסוכה הדלה העשוייה מעץ או בד. כפי שהזכרנו עוזבים גם את כל היבול החקלאי בעונת האסיף לטובת הסוכה. הסוכה אפוא מחנכת גם לאנטי רכושנות ולחיזוק האמונה בה'.
בראש ובראשונה סוכות הוא חג השמחה. התורה חוזרת ושונה: "ושמחתם לפני ה' אלוקיכם" "ושמחת בחגיך - והיית אך שמח". ידועה גם המצווה הייחודית לחג, שמחת בית השואבה, לזכר ניסוך המים בבית המקדש. אולם השאלה הקלאסית היא, כיצד אפשר לצוות על השמחה. שהיא רגש, ולכאורה אינה מתחום המעשה? תשובה אפשרית אחת, היא בדומה למצוות "ואהבת לרעך כמוך", שגם כאן המצווה היא על רגש האהבה.
המכנה המשותף בין שתי המצוות הוא הנתינה. בניגוד לדעה הרווחת, לא רק אהבה מביאה לנתינה, אלא כפי שהצביע הרב דסלר, גם היפוכו של דבר הוא הנכון. הנתינה, הכוללת השקעה עצמית בזולת, מבחינה פיסית או רגשית, יוצרת זיקה רגשית חיובית כלפי הזולת וגורמת לאהבתו. ומכאן שנתינה היא מתכון בדוק לאהבה. אך ההשקעה העצמית בזולת מביאה גם לסיפוק אישי ולשמחה, מה עוד שהאדם הוא יצור חברתי ושואף לתת. ואמנם אירוח עניים, אנשים בודדים וגרים בסוכה הוא חלק בלתי נפרד ממצוות הסוכה, שהתורה מרבה לצוות עליה.
סיבה אפשרית אחרת למצוות השמחה בחג היא, כאמור, ההינתקות מחיי החומריות. העושר אינו תמיד מתכוֹן לאושר. חז"ל כבר הצביעו על כך, כי מַרבה נכסים - מַרבה דאגה (שלא יפסיד את הונו, ביטוחו ושמירתו. מפני גנבים וכדומה). לעומת זאת, האדם המאושר הוא המסתפק בחלקו. זו גם הסיבה לקריאת מגילת קוהלת בשבת סוכות. חברת השפע היא המקור לדאגות, והשחרור ממנה לשמחה. בניגוד לדימוי העצוב של המגילה, היא אמורה להביא את האדם להתפכחות מחיי מותרות, ומהמרוץ למיליון, ובעקבות כך לאושר. נְקַנַּח אפוא באנקדוטה יפהפיה מפי הרב אהרן זכאי.