בשבועות האחרונים הפך הר-הבית מוקד להתפרעויות מוסלמיות אלימות, כאשר דת ופוליטיקה משמשות בערבוביה או יותר נכון: האיסלאם כדת מנוצל בשירות הלאומנות הפלשתינית והמערכה הכלל-עולמית כנגד ישראל. מאמיני איסלאם מוסתים באמצעות תעמולה שקרית על מזימות ציוניות להחרבת קדשיהם, ומדינאי ערב ותומכיהם בעולם נחפזים לקרוא למסע-סהר נגד ישראל.
מצבנו בזירת ההסברה הבינלאומית ירוד 'על הסף'; אויבינו טובים בשקרים, בעלילות ובהפצת סרטוני תעמולה כזביים. גם אם נגייס את טובי התועמלנים שלנו, ספק רב אם נוכל להתחרות בכוחות הרשע המשקרים בזדון, במצח נחושה וללא ניד עפעף. זהו נשק שאיננו מסוגלים לאחוז בו, ובליגת השקרים הבינלאומיים נהיה תמיד בתחתית הטבלה. אשרינו! לא נוכל להביס את שקרני התקשורת המוסלמית המכחישים את קיומם של מקדשינו בהר-הבית, ואת אמונתם בקדמותו של מסגד אל-אקצה על-פני מקדש שלמה ובית חשמונאי.
מיסודו של עולם, מבראשית, חלקת אלוקים קטנה זו, ת"ק על ת"ק אמה בהר-הבית, הייתה זירת התגוששות בין קין והבל. הרצח הראשון התרחש, למסורת חז"ל (בר"ר כב, ז), בדיוק בנקודה זו, בעקבות ריב-אחים אימתני על שליטה בהר. דומה כי מאורע זה הטביע חותם של התנצחות לדורות. גם מדברי המדרש, שצוטטו בראש המדור, עולה כי מושגי הקדושה הכרוכים בהר - 'מוריה', 'ארון' ו'דביר' - נדרשים לשתי פנים; לחיוב ולשלילה, לאור ולחושך, לברוך ולארור...