ישנם מצבים שבהם אי-אפשר להמשיך הלאה כאילו כלום. אינשטיין כבר אמר מזמן "אם תמשיך ללכת באותם דרכים בהם הלכת עד כה תגיע שוב לאותם מקומות אליהם כבר הגעת". בשבועיים האחרונים מדינת ישראל חיה במציאות בלתי שפויה. אסור בשום פנים להסתפק בדעיכה הדרגתית של הטרור הרצחני. תרחיש כזה פירושו שאנו יוצאים מהסיבוב הזה מוכים וחבולים כשכל קורבנותינו היו לשוא ואנו חיים בהמתנה לסיבוב הבא (שיהיה גרוע יותר!).
שבירת כלים אין פירושה התנהגות ילדותית או אמוציונלית תוך התעלמות מנסיבות ואילוצים. להפך, שבירת כלים פירושה נטילת יוזמה וביצוע שינוי מוחלט של דפוסי החשיבה וההתנהלות שלנו תוך כדי הפתעת הגורמים שמסביב, כל זאת במטרה לייצר שיווי משקל חדש ונוח יותר עבורנו.
כבר שנים רבות אנו לא יוזמים אלא מגיבים בלבד, הן מול הרשות הפלשתינית והן מול החמאס מצב זה מאפשר לשני הגורמים לתכנן באופן מיטבי את ניהול הסכסוך על ידם ולשלוט בלעדית על גובה הלהבות. הם יורים רקטה, אנו מפציצים שני אתרים נטושים. הם יורים ארבע רקטות, אנו מפציצים שמונה מחסני תחמושת וכן הלאה.
מנהיגי החמאס יודעים בוודאות מהו תג המחיר לכל פעולה שלהם ויכולים לקבוע מראש את עיתוי סבב האלימות אורכו ורמת העצימות שלו. הכול כמובן לפי מה שמתאים להם. הדרך היחידה לשבור את המעגל הזה היא להגיב באופן חזק, בלתי צפוי ו"בלתי פרופורציונאלי". כשהם לא יוכלו לצפות את צעדינו הם יחששו להיכנס לעימותים. זכורה לכולנו אמירתו של נסראללה לאחר מלחמת לבנון השנייה שלא היה יוצא למבצע החטיפה של חיילי צה"ל אם היה מעלה על דעתו שישראל תצא בשל כך למלחמה כוללת.
גם מחמוד עבאס כבר למד אותנו לעומק. ביד אחת הוא מפזר לנו פירורי שיתוף פעולה ביטחוני אך בידו השנייה הוא גונב מאיתנו את מפתחות הבית. גורמי הביטחון התמכרו לשיתוף הפעולה עמו ובולמים כמעט בגופם כול נסיון לפגוע בו או אפילו בתדמיתו. תחת המטריה הזאת ידידנו עבאס מעודד טרור ומממן אותו בריש גלי, מפיץ שקרים בוטים והסתה אודות "חלול אל-אקצה", יוזם ומתחזק קמפיינים אנטי ישראלים בכל העולם ודוחק אותנו אל הקיר בזירה הבינ"ל.
הוא אפילו מעז לאיים בביטול הסכמי אוסלו. כל זאת ביודעו שללא התמיכה הישראלית השקטה אך אקטיבית הוא לא ישרוד על כסאו אפילו שעה אחת. בכל פעם שעבאס מגזים לגמרי מתכנס הקבינט ומחליט בדיעבד על כמה צעדי תגובה רפים.
שבירת כלים פירושה ביטול כללי ההתמודדות כפי שהם מוכרים לפלשתינים וזאת בתחומים רבים אשר חלקם יוצג להלן.
אל מול הרוצחים עצמם: כל מומחה לחינוך יודע שהאפקט הנוצר מענישה אינו תלוי רק בחומרתה אלא גם בעיתויה. על מדינת ישראל להרוס בתוך שלושה ימים את ביתו של כל מפגע כולל נסיון פיגוע שלא צלח. לא מחפשים את החדר של הרוצח ולא את קומת המשפחה שלו. הבית כולו יהרס. ואל תספרו לי על "בעיות משפטיות", כשראש הממשלה ידפוק -בתמיכתו המוחלטת של רוב הציבור- על שולחן היועמ"ש, יימצאו לפתע פתרונות יצירתיים. ואם לא, אזי יש להפעיל תקנות לשעת חרום. בנוסף לכך גופות מחבלים לא יוחזרו למשפחה.
אל מול המסיתים: יש לסגור מיידית או לשבש טכנולוגית כל ערוץ תקשורת המשדר דברי הסתה. יש לסגור מיידית את כל צינורות המימון (החיצוני בעיקרו) של כל גוף עמותה או ארגון שעוסק בהסתה ולעקל את חשבונות הבנק שלהם. את המסיתים עצמם יש לאסור עד לתום ההליכים ולהעמידם לדין בלי הנחות למנהיגי ציבור או לעיתונאים.
אל מול ההנהגה הפלשתינית: הגיע הזמן ליוזמה ישראלית. עלינו להודיע מראש שאם מחמוד עבאס וחבורתו ימשיכו לממן מחבלים, להפיץ שקרים והסתה ולהתסיס את השטח ישראל תנקוט מיידית בפעולות הבאות - ביטול חופש התנועה של בכירי הרשות והפסקה מוחלטת של העברת כספים לרשות על-פי הסכמי אוסלו. יתר על כן, ביטול ההסכמים הקיימים יגרור הגדרתם של חמושי הרשות כמחבלים בפוטנציה על כל המשתמע מכך.
כן, לשבור את הכלים! ואם לא עכשיו, אימתי?