התגובה ההולמת לפיגועים צריכה להיות צבאית - חיסול האיום - ולאחריה ענישת המפגעים, שולחיהם ומשפחותיהם; ולבסוף - התיישבות. אך הפעולה ההתיישבותית אינה מותנית בפיגועים, אלא נובעת מחובתנו להגדיל את היישוב היהודי
4 בארץ-ישראל, מדן ועד אילת, להרחיבו ולבססו. כתוצאה ממדיניות שגויה בהתיישבות ובכלכלה, אנחנו עלולים לאבד אזורים ריקים מיהודים (כמו הנגב והערבה). כיוון שאין ריק; ואם אנחנו לא נשב בהם, יישבו בהם אחרים - כלומר, ערבים. לפיכך, יש לחזק את היישובים הקיימים על-ידי ביסוס כלכלתם, שתאפשר גידול והרחבה, ותמנע נטישה. כך, גם לגבי היישובים בגליל. פיתוח הפריפריה וירושלים הינו חובה לאומית - בכל עת.
אין די בפעולה צבאית טובה ככל שתהיה. כדי לייבש את הביצה, אנחנו צריכים לשלוט בארץ על כל מרחביה, ולהתנהג כאדוניה. היא שלנו מקדמא דנא, ואנחנו מממשים את בעלותנו בכוח החרב, בעלייה ובמעשה ההתיישבות. אם לא נתנהג כאדוני הארץ, אנחנו מזמינים צרות.
הניצחון אינו בשום פנים ואופן "השגת שקט", כפי שצוטט רא"ל גדי איזנקוט, או גרסאות שונות של שיבה לסטטוס-קוו. קראנו בספר שופטים, "... וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיָּמָת עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז"
5; והדברים חוזרים בעקבות מעשיו של שופט זה או אחר, שאחריהם שב אי-שקט לשרור בארץ.
"החזרת הביטחון" הינה סיסמה שדופה, שמכסה על הכוונה לא לנצח במלחמה. כדי לנצח, צריכים להבטיח, שלא יהיה לאויב רצון לחדש את הטרור אחרי שנצמיתו, ולא רק כשב"משמרת" של מאן-דהוא ישררו ביטחון ו/או שקט. ואזכיר כאן את דברי ז'בוטינסקי, "... כִּי שֶׁקֶט הוּא רֶפֶשׁ / הַפְקֵר דָּם וָנֶפֶשׁ ..."
6.