אי-אפשר לו לאדם בלא עיון בדברי הימים. לא רק האינטלקט בו ניחן מדרבן אותו להתבקש למה שהיה, לא סקרנות בטעם עליון, אם כי יש לה חלק גדול בזירוז המסע אל העבר. כל איש וכל אישה מזהים את עצמם לא רק על-פי מעשיהם בהווה נתון, אלא גם על-פי מה שהם זוכרים מן האתמול שלהם. הם בנויים להעריך כי לא רק מצבם החומרי, המעמדי, האישי הוא שלב בהתפתחות עברם, אלא שגם עולם דעותיהם, רגשותיהם, ערכיהם, נאמנויותיהם יונקים מהתנסויות שהתנסו בחייהם עד הנה. ההיסטוריה במובנה הצר, הקטן, הפרטי, היא מהות, ומכאן המעבר אל ההיסטוריה במובנה הרחב היותר, ההיסטוריה של המשפחה, של הכפר, של הארץ, של שכנותיה ומלחמותיה, גיבוריה וקורבנותיה, מלכיה ועבדיה, ההיסטוריה של היבשת של עמי העולם כולם, של הפלנטה, ומן הפלנטה של היקום כולו, כל אלה יונקים מן העובדה הבסיסית שאי-אפשר לו לאדם בלא היסטוריה. הוא לומד אותה כי הוא צריך, לא רק מפני כל משפטי הליווי התרבותיים הנאים כגון "מי שאין לו עבר -גם עתיד לא יהיה לו" או "דע את דברי ימיך וחשל על פיהם את אמונותיך וחזק את אהבת המולדת והעם" או "מי שאינו לומד מן ההיסטוריה נדון שהיא תשוב ותכה בו מכת אפיים", אלא מפני שביסוד יסודותיה ההיסטוריה היא העיון שכולו כורח בגורמים המפענחים את אישיותו של האדם המבין מעצמו מעצם טיבו וטיבעו כי הוא יצור של לפחות שני זמנים, ההווה והעבר, ובפחדיו ותקוותיו של שלושה זמנים, גם של זמן העתיד.
ההרהור הזה אומר כי צריכים להיזהר מפני הפיכת הלימוד של ההיסטוריה למכשיר המשמש צרכים שאינם צרכי ההיסטוריה גופה. מכאן אזהרה שיש ללמוד היסטוריה כדי לדעת אותה, לא יותר, לא כדי להישמר מן הרעות שגרמו בעבר לאסונות ולא בכדי לבצר את הטובה שהביאה עימה ברכה בימים שהיו, אלא בראש ובראשונה כדי לדעת אותה. אם יש לה בכל זאת דין של אמצעי המשרת מטרה מחוצה לה, הוא שהיא מרחיבה את דעתו של האדם, משפרת את חוש ההתמצאות שלו במרחב עולמו האנושי, מפגישה אותו עם חוויות שהוא לבדו לא יכול היה לחוות אפילו קצת מקצתן, אבל העיקר נשאר עיקר. לומדים היסטוריה כדי לדעת היסטוריה.
סוף דבר
תוך לימודה לומדי גם לימוד נוסף. לומדים להתייחס אליה בסקפטיות. בביקורתיות. ההיסטוריה הכתובה אינה נכתבת אלא בהווה ועל כן יהיה זה בלתי אנושי לדרוש מן ההיסטוריון דביקות עיוורת בעובדות, אם יש בכלל עובדות, לתבוע פרשנות אחת של דוקומנטים וכל כיוצא בזה. מי שטוען שיש יותר מהיסטוריה אחת באותה היסטוריה, אומר דברים על דרך ההפרזה, אבל יש לו במידה לא קטנה על מה לסמוך ועל כן הלומד היסטוריה כדי ללמוד אותה, אנוס ללמוד גם להיות בוחן ובודק משווה ומדייק וגם הוא סוף דבר לא ילמד אלא את מה שהוא לבדו לומד. ועם זאת הקורפוס הגדול של ההיסטוריה הוא אוסף של מלומדים גדולים בתחומם שחצו את אוקיינוס הזמנים ההיסטוריים ועם הסקפטיות האמורה נכון וראוי לתת בהם את האמון השקול והמדוד כי אכן מה שצריכים ללמוד ניתן להילמד וסוף דבר יש היסטוריה בעולם.
מאוד מאוד צריכים על כן להישמר מלהפוך את המשא והמתן על השקפות עולם, על אידיאולוגיות, על נטיות פוליטיות, לדיונים בהם בעצם מעניקים לו לשומע שיעורים בהיסטוריה. זה ויתור מראש על היסטוריה שתכליתה הוא שילמדו אותה. זה הפיכת ההיסטוריה לכלי שימושי שלהבו הושחז בבתי מלאכה שדבר אין להם עם ההיסטוריה כדי להטות דעות ואמונות לכאן ולכאן. לא מלמדים היסטוריה מעל הפודיום של הפוליטיקה מפני שגם היא וגם הפוליטיקה מזדייפות, זאת - מפני שעניינה באורח המובהק והלגיטימי לחלוטין עניינה משחק כוחות הבאים לגבש מציאות על-פי תפיסות עולם וזו עיניינה המשוחרר מכל הטיה הוא בדברים שאיש אינו יכול להשתלט עליהם עוד מפני שמאן דהווה הווה, מה שהיה כבר היה. חתום. סגור. נעול. וגם מפתחות שונים לא יכולים לשנות מה שמאחורי דלתותיה.
המלמד היסטוריה מעל הפודיום הפוליטי אינו מכחיש את העבר, ואינו משנה אותו, ואינו משעבד אותו לצרכים חולפים של ההווה, אלא מזייף אותה, את מהותה, את משקלה בתודעה המובנית במין האדם כאדם. אפשר מאוד שהוא עושה כן כי הוא רוצה לשעבד את העבר, לקרא לו כעד מומחה להווה לצרכיו שלו, להביא אותו כראייה שאי-אפשר כביכול להזים אותה לקבלת הסכמה על הכרעה כזאת או אחרת, אולם גם אם אכן זאת לבטח כוונתו, מעשהו לא מביא אלא לזילות בהיסטוריה גופא, לא במה שהיא מוסרת לדורות.
על עולם החינוך מוטלת החובה הערכית לפתוח את ספרי דברי הימים בפני הלומד, הילד, המתבגר, הבוגר. מוטלת עליו גם החובה להעניק לילד למתבגר ולבוגר את הכלים המכשירים את העיון הביקורתי השקול והמדוד, את הסקפטיות הבריאה שאינה שוללת אמונה אלא בונה לה פיגומי בחינה, אבל אוי לנו ממנו מעולם החינוך ואוי לו מאיתנו אם בנוסף לאלה הוא רואה חובה לעצמו גם להסיק בעבורנו את המסקנות מן הלימוד והעיון בהיסטוריה. המסקנות מסורות לכל אדם בן-חורין. הן אישיות. המסיק מסקנות צריך להיות אחראי להסקותיו, הוא לבדו, לא הוא כצייתן ללקח שלמדו בעבורו רשויות, לא הואכחלק מקולקטיב רעיוני או עדרי אחר. הוא לבדו, כשלעצמו. יכול עולם החינוך להביא לפני כל מי שהוא משרת אותם לקחים הרבה שהפיקו מומחים, הוגי דעות, מורים דגולים, איש איש בהם ליקחו, ועדיין כל אדם בן-חורין להפיק לקחו שלו, ושום הטיה כוחנית ה'עוזרת' לו כביכול להסיק המסקנות הנכונות לא מותרת להתקבל בקהלו. זה לא קל. אחר הכל, האדם בן החורין הוא תמיד בודד כל כך...