הארות

למרות ביקורתי הקשה נגד בג"ץ, עליי להודות שהדיון בעתירה של משפחות המחבלים בעניין הריסת בתיהן הרבה יותר מחשוב. הוא מלמד הרבה על התנהגות הרשות המבצעת (במקרה הזה מערכת ביטחוננו), שמתרשלת במילוי חובתה. להריסת בית מחבל בכל עת יש יסוד הרתעי, אך הוא מועצם כשהוא צמוד למעשה הפשע. ואילו הדיון בבג"ץ חשף לעיני כולי עלמא שמערכת הביטחון משתהה בהגשת בקשותיה להריסת בתים ובביצוען אחרי שאושרו בבג"צ. איני מקבל את זכות העמידה של המחבלים ושל משפחותיהם בפני בג"ץ. לדעתי, שום מדינה לא התירה למחבלים זכות עמידה בבתי-המשפט שלה. ענייניהן היו צריכים להידון בפני בית-דין צבאי. אך זו אינה הסיבה לבטלנות, האופיינית כל-כך, של מערכת הביטחון.

אין בעולם מדינה חד-לאומית. אפילו בפולין ובקרואטיה, שטיהרו אתנית את עצמן, כל אחת בנסיבותיה, יש מיעוטים. בשנות ה-30 ובשנות ה-40 למאה הקודמת, הרבו מתנגדי המדינה היהודית בארץ-ישראל לפתח ולנפח את ההפחדה הדמוגרפית. גם הם, המומחים כביכול, התבדו, וכעת גדל הרוב היהודי במדינה ובארץ-ישראל המערבית בהתמדה - גם ללא עלייה. איני מפחד ממיעוט ערבי במדינה - אם נדע לשלוט, נחיל עליו את חוקי המדינה, ונפריע למסיתים להשתלט עליו. זאב ז'בוטינסקי כתב בשירו, "שמאל הירדן" (התר"ץ, 1930), על חזונו למדינה יהודית שתקום - הרבה לפני שאחרים העזו להעלות את הרעיון להקים מדינה על דל שפתיהם: "... אִם אַרְצִי דָּלְלָה וְקָטֹנָה הִיא שֶׁלִּי מֵרֹאשָׁהּ עַד קִצָּהּ. מִשְׂתָּרַעַת מִיָּם יְשִׁימוֹנָה וְיַרְדֵּן, הַיַּרְדֵּן בָּאֶמְצַע. שְׁתֵּי גָּדוֹת... שָׁם יִרְוֶה לוֹ מִשֶּׁפַע וָאֹשֶׁר בֶּן-עֲרָב, בֶּן-נַצֶּרֶת וּבְנִי, כִּי דִּגְלִי דֶּגֶל טֹהַר וָיֹשֶׁר יְטַהֵר שְׁתֵּי גְּדוֹת יַרְדֵּנִי. ..". ז'בוטינסקי חיבר חזון של אדנות יהודית על ארץ-ישראל, שבה יהיו שלווה ושפע ולא חזון של מדינה, הנלחמת על קיומה נגד אויבים מחוץ ומבית, וערביי ארץ-ישראל רק נוספו על אויביה. למיעוט יש כל הזכויות, אך אין לו הזכות לשאוף להשמדת המדינה ולהזדהות עם אויביה - גם בהנפה מתריסה של דגלי האויב. כשהמיעוט (מוסלמי - בוסני-אלבני) בקרואטיה שכח את כלל היסוד הזה, לפני כ-20 שנה, הוא הביא לגירוש אלפי מוסלמים מקרואטיה לבוסניה המוסלמית. במדעי המדינה נקראת התנהגות כזו של מיעוט - אירידֶנטה. כלומר, תנועה השואפת להסתפח למדינה אחרת על בסיס לאומי, אתני או דתי. אם לא נפעל נגד המגמות האירידנטיות של ערביי ארץ-ישראל, נגיע ח"ו למצב של אוקראינה או של אבקזיה ואוֹסֶטיה בגאורגיה. ודרך אגב, שימוש לרעה בדמוקרטיה ובזכויות-האדם, כדי לחתור תחת יסודות המדינה - גם הוא כחתרנות עוינת נגד המדינה.

עקרב ביקש מהצפרדע להעבירו לגדה הנגדית של הנהר. איני רוצה, אמרה הצפרדע, כיוון שאני מפחדת, שתעקוץ אותי. השתגעת, ענה העקרב. אם אעקוץ אותך, נטבע למוות שנינו. התרצתה הצפרדע, והעמיסה את העקרב על גבה. באמצע הנהר חשה, שהעקרב עקץ אותה. מה זה, השתגעת?! צרחה הצפרדע בהפתעה ובכאב. זה המזרח התיכון, ילדתי, ענה העקרב. הבנת התרבות, שבתוכה אנחנו נמצאים, הינה כלי חיוני לקיומנו. משום-מה, אנחנו מתעלמים מכך, שאנחנו חיים במזרח התיכון, שיש לו כללים משלו. בין השאר, מצפים מאיתנו, שנתנהג כמו אדוני הארץ, אם רצוננו למשול בה. הבנת התרבות מסבירה את התגובה הערבית לאיפוק הישראלי. שלא כמו בדפוסי המחשבה המערבית, איפוקנו נתפס במזרח התיכון כסימן בוטה לחולשתנו. כלומר, מזמין התקפה. צבי גבאי, שהיה שגרירנו בקהיר וסמנכ"ל משרד החוץ, סבור שעלינו לקרוא שירה ערבית מודרנית, כדי להבין מה חושבים הערבים. שמעון מנדס, ידידי היקר, כתב על כך בספרו החשוב, "הג'יהאד של סאדאת", שבו הסביר, כי אי-הבנת התרבות הייתה יסוד לטעותנו החמורה לפני מלחמת יום הכיפורים. כשרק מיעוט קטן בתוכנו יודע ערבית, וכמעט שאין לנו דובר רהוט בערבית, שיכול להשיב מלחמה שערה - אנחנו בבעיה קשה; ואין פלא שאנחנו נקלעים מטעות לטעות בהערכות המודיעין. כחלק מהתכוננות למלחמה, חובה עלינו ללמד את הנוער ערבית - יחד עם אנגלית - ולקבוע אותה כמקצוע חובה בבחינות הבגרות. ידיעת ערבית בנפשנו היא.

פעם תלמידינו למדו "מולדת" ו"ידיעת הארץ" ולא גאוגרפיה. המינוח חשוב, כיוון שהנחיל להם את ההכרה, שזו ארצנו וזו מולדתנו. סבי, אלעזר ב"ר אברהם הכהן, אהב את הארץ למרות שכף רגלו לא דרכה בה עד יום מותו במלחמת העולם הראשונה. עד יום מותו פסע באהבה וביראה בשביליה וביקר בהריה ובעריה - כמו אביו. אבי ומורי דב ע"ה כבר עלה ארצה, והכירה על בוריה מעשרות טיולים ומסעות, ואת אהבתו לארץ הנחיל לתלמידיו בטיולים, שניהל ביד רמה. ב-50 השנה מאז שפרש אבי לגמלאות, השתנו הטיולים השנתיים, איבדו הרבה מערכם החינוכי. יש כיום נוער, שמכיר היטב את איי יוון ואת עמק הלואר בצרפת, אך אינו מכיר את הארץ. קשה להגן על הארץ מבלי להכירה ומבלי להתוודע אליה. זה תפקידה של מערכת החינוך - מבית-הספר היסודי (ואולי עוד קודם) ועד לתיכון. כמעט כל חייל/ת וכל סטודנט/ית שהסעתי, נכשלו בידיעה הבסיסית של ארצנו - אפילו של גזרת מגוריהם. לעומת זאת, סטודנט, עולה מצרפת, הפתיע את כתתי בספרו על מערכות ההרים של צרפת. כששאלתי מאין הידע - השיב, שלומדים זאת בבית-הספר, ונבחנים בגאוגרפיה של צרפת. גם בטקסס, מקום לימודיי האקדמיים, חייבים תלמידי תיכון וסטודנטים להיבחן בגאוגרפיה של המדינה ובתולדותיה (וכך בכל מדינות ארצות-הברית). דווקא עכשיו צריך ללחוץ, שכל תלמיד יבקר, לפחות, פעם אחת בירושלים במסלול מובנה, שישלב את העיר העתיקה עם העיר החדשה. במקביל, יש לחדש את הטיולים השנתיים כמוסד חינוכי, כדי שהתלמידים - ללא הבדל מקום מגורים - יכירו את ירושלים, את הגליל, את הנגב, את השרון, את השפלה ואת הערבה.

האם המצב הנוכחי, שאין הרבה נשק בידי האזרחים, טוב? אני סבור, כי לאזרחים יש הזכות לשאת נשק, בפיקוח וברישוי. זה הבסיס להגנה עצמית. יש החוששים בנוסח יפי-הנפש, המזדעזעים כל אימת שמופרע אמריקני פוצח באש על קהל תמים. הם משווים תוך התעלמות בוטה מההבדל במצב. לא כמו בארצות-הברית, אצלנו יש מלחמה, והעורף האזרחי מאוים על-ידי סכינאים, על-ידי זורקי אבנים, על-ידי מיידי בקבוקי-תבערה ועל-ידי שאר בני-עוולה מוסתים, שמתאווים לרצוח יהודים באשר הם יהודים. האירועים עד-כה הוכיחו, בניגוד לצפוי, שיוזמת אזרחים, שחלקם חמושים, התגברה על המחבלים, עוד בטרם הגיעו המשטרה והצבא לזירה. כלומר, הקלה במגבלות החמורות על מקבלי רישיונות נשק, תוך הקפדה על אימון נושאי הנשק, תועיל מאוד כשהמחבל הבא ינסה לתקוף. יתר על כן, יש אזורים בארץ - ירושלים, הפריפריה וקווי התפר - שבהם חיוני להרבות נשק בידי האזרחים, כיוון שהם מוּעדים לסכנה.

הרשות הפלשתינית הינה מקור אדיר להסתה אנטישמית וגזענית נגדנו - במימון אדיר של גורמים אירופיים, שכביכול רוצים להיטיב עם הערבים המדוכאים כביכול ביהודה ובשומרון. מקור חשוב להסתה הינה קטאר, הפועלת ביד רמה בשטח - גם באמצעות רשת אל-ג'זירה. מימון קטארי מאפשר להרבה גורמים להתפרע, ו"אל-ג'זירה" נותנת להם ביטוי רב בדיווחיה, ומלבה את האש. כשהרשת הרגיזה את המצרים בדיווח אוהד לאחים המוסלמים, הורתה קאהיר (של א-סיסי, כמובן) להגביל את פעולותיה במצרים, והודיעה על כוונתה לתבוע את כתבי הרשת. גם אנחנו יכולים להגביל את אל-ג'זירה לאור תפקודה העוין. נכון, כמה רשתות בינלאומיות (למשל, BBC הבריטית) עוינות כמותה את ישראל, אך אין שום סיבה, שנרשה לרשת לפעול כאן מבפנים, ולהסית בערבית. באותה הרוח צריכים לפעול נגד הון סעודי, המושקע בהסתה נגדנו, ולפעמים מתחרה בהון הקטארי מי יזיק למדינת ישראל יותר. לסעודים יש אינטרס לשמור על יחסים טובים עימנו, אך במסגרת השמירה ההדדית על קשר, איננו חייבים לסבול את מימון ההסתה נגדנו בכסף סעודי. סוגיה אחרת הינה כסף אירופי, הזורם לעמותות ולרש"פ, כדי לממן פעולות הסתה נגדנו. גם בעניין הזה לא נוכל להישאר אדישים. ונקודה אחרונה הפעם - צריך ללחוץ על אונרא (סוכנות האו"ם לסעד ולתעסוקה לפליטים - ססו"ת), שתפסיק לממן ספרים גדושים בזבל אנטישמי, ולתת למחבלים מחסה במתקניה.

המשפט "נגזר עלינו, שלעד נחיה על חרבנו", נראה מפחיד, אך זו המציאות בלי כחל ושרק. נביאי שקר ניכרים בסיפורים בדיוניים, שהם מנפקים, כי לרצות את מאזיניהם ולהשלותם. ואכן, יש להם קהל רב, ההולך שבי אחר שקריהם והזיותיהם, והם שמחים להונותו בסיפורי-בדים על שלום, שלא היה, איננו ולא יהיה. מספרים, שפעם ב"בור" של חיל-האוויר הייתה תלויה כרזה - "מוטב שנחיה על חרבנו מאשר חרב תונח על צווארנו". כנראה, נגזר עלינו לחיות על חרבנו, כי רק היא תביא לנו שלום ושלווה בשכונה האלימה, שאליה הביא הקב"ה את אברהם אבינו. כנאמר על-ידי וגטיוס בלטינית - "הרוצה בשלום ייכון למלחמה" (si vis pacem para bellum).

עשרות מסתננים ושוהים בלתי-חוקיים (שב"חים) מועסקים על-ידי אנשי צמרת - בניגוד לחוק. הגדיל לעשות היועץ המשפטי לממשלה, שבביתו נתפס עובד זר. בארצות-הברית על פחות מזה התפטרה שרת המשפטים. וכאן, בעזות-מצח, סובב הרועץ אותנו בתירוצים ובכחש, ולא נפגע כלל. מסתננים ושב"חים נמצאים כאן בניגוד לחוק, וזה אינו מטריד את חסידי שלטון החוק. כנראה, כחלק מאי-המשילות שלנו, אין השלטונות עושים דבר למגר את שתי התופעות - בעיקר, שאת המסתננים מעודדת קבוצה קולנית ואלימה של יפי-נפש, שקיוו, כנראה, שהמסתננים יאזנו את הרוב היהודי, הגדל בארצנו. כמו בהריסת הבתים (ראו לעיל), ניכרת בטיפול במסתננים ובשב"חים בטלנות הרשות המבצעת, שנתמכת באדישות הרשויות לאכיפת חוק והרשות המשפטית.