"בעשור האחרון מרבים לדבר על המשבר של השמאל. אבל בעיניי, הימין נתון במשבר חמור בהרבה. מיעוט דתי, קולני וקיצוני השתלט על תנועת הליכוד הליברלית, והפך אותה לתנועה לאומנית שבזה למיעוטים, דורסת את החלשים, ופועלת להחלשת המוסדות הדמוקרטיים של מדינת ישראל" - ח"כ
סתיו שפיר, ממובילות המחאה החברתית בשנת 2011.
כאשר בוחנים את התנהלותן האידאולוגית של ממשלות ישראל בעשרים השנים האחרונות, ניתן להגיע למסקנה כי התחום האידאולוגי, הוא הערך האחרון בסדר העדיפויות הציבורי של בעלי האינטרס לשרידותם הפוליטית בשלטון.
לא מעט פרשיות שחיתות ופלילים היו מנת חלקם של אנשי ציבור ופוליטיקאים מהבכירים ביותר במערכת השלטון הישראלית. אבל כשמדובר בתדירות יוצאת דופן כמו הנ"ל, נדמה שמשהו אבד למדינת ישראל. כנראה שיושרה, צדק חברתי ואידאולוגיה מוסרית, הם כבר לא חלק מנופיה העיקריים.
מהמחצית השנייה בשנות השמונים של המאה העשרים, כאשר מגמת הליברליזציה הכלכלית החלה לזרום למוסדות השלטון במדינות המערב שהושפעו מכך, החלה גם מגמת השחיתות הפוליטית להראות סימני התגברות.
מאז ועד היום נראה כי דפוס של התנהגות מושחתת, הפך להיות שכיח בשירות הציבורי בישראל בכלל, ובפוליטיקה הישראלית בפרט. המקרים שהתבססו ומתבססים על חקירות משטרה, פסקי דין הועברו לביקורת המדינה, והועברו לבחינת היועץ המשפטי ל
ממשלה, אינם מעטים.
כפי הנראה הסיבות לפעילות מושחתת מוגברת, נעוצות בחוסר טיפול משפטי הולם לבעיה חסרת מוסר ואתיקה זו. חוסר הרתעה מספקת, טיוח וסגירת תיקים מחוסר ראיות מספקות וקשרים הדוקים בין בעלי ההון, חלק מהתקשורת,ובכירי פירמידת השלטון, הינם מפלטם של מרבית מעסקני השחיתות הציבורית.
כמו-כן, נראה שאליטת הפוליטיקה הישראלית אימצה בצורה עיוורת וחסרת אחריות את הניאו-ליברליזם, ובמקום לקדם מוסדות שיכלו להשיג תרומה איכותית וחיובית לשוויון חברתי וחירות באמצעות הכלכלה הליברלית, הם גרמו לפגיעה בהם באופן שמעורר חוסר אמון ציבורי כמעט גורף.
לכוחות החברתיים אין את היכולת המספקת כיום בהתמודדות מול השחיתות הציבורית. הכלים היחידים שעומדים לרשותם, הם ביקורת מוסרית ופרסום שלילי דעתני. כך הפכה מדינת ישראל עם השנים ממדינת רווחה סוציאל-דמוקרטית, למדינה שאינה קפיטליסטית, אינה סוציאל-דמוקרטית, חסרת ליברליות, חסרת צדק חברתי, וחסרת שוויון.
חלק מפרימדת ההשפעה הפוליטית בישראל, ניצלה כל פתח והזדמנות אפשרית לטיוח השחיתות באמצעים מסיחי דעת שאף פלשו לעניינים מדיניים.
שאלה נוספת שנשאלת במסגרת השינוי המהותי שחל על המדינה הישראלית, היא האם מתקיים בישראל מצב שבו מנהיגים שתפקדו בעשרים השנים האחרונות כראשי ממשלה ונקשרו בפרשות שחיתות, זכו ל"אתרוג" תקשורתי בשל ניסיונות הסדרה של הסכסוך הישראלי- פלשתיני?
כבר התברר שאלו אשר עמדו נגד ההסדרה המדינית, למדו את שיטת העבודה הפוליטית כך שתועיל עבורם לביסוס מפעל ההתנחלויות בגדה המערבית (יהודה ושומרון).
מבחינתם של אלו המתנגדים, המאבק בבג"ץ, התמיכה במנהיגים בעלי תפיסה ניצית, והשימוש הנרחב במינויים פוליטיים נועד לסכל, בכל דרך אפשרות של כינון מדינה המבססת את הממשל הדמוקרטי ואת שלטון החוק בגבולות ריבונות ברורים, כאשר מפעל ההתנחלות יוצא מחוץ למשוואה למטרת נטרול מדינה דו-לאומית. קל וחומר להבנה שכאשר הללו אינם מתקיימים, הדרך לשחיתות שלטונית קצרה וסלולה.
מי שחשב שהכלכלה הליברלית תשיג את מבוקשה, צריך לבחון את הדברים לעומקם ולהבין שרמת הריכוזיות הכלכלית של ישראל עברה במשך השנים מידי הממשלה, לידי מס' חד-ספרתי של משפחות הון שהפכו לכוחות השולטים על הענפים החשובים ביותר בחברה ובכלכלה הישראלית.
העוצמה הכלכלית של משפחות אלו, הפך נוסף על כך לעצמה שלעתים חזקה אף יותר ממערכות השלטון, במידה היוצרת אינטרס דו-כיווני ותלות חסרת מוסר ואחריות ציבורית.
בכל כיסי השחיתות וחוסר האיזון הפוליטי, ישנן כאלה שמנצלים זאת דווקא לשירות הסקטור הציבורי ממנו הם מגיעים, ואיתו הם מזדהים פוליטית וחברתית.
איחוד מפלגות הציונות הדתית ומפלגות החרדים, מבצעים הלכה למעשה הזרמת הטבות למגזריהם המתורגמות בעיקר בכסף ציבורי רב. "מדיניות ממשלה הנמצאת בשלבי התעצבות", כך נקראת התשובה לדרישת חשיפת פרטי חלוקת כספי ההסכמים הקואליציוניים לאחר בחירות 2015 והרכבת הממשלה, כלומר הדרישה נענתה בשלילה מצד האוצר.
את הסיבה לכך כנראה שצריך לנעוץ בחשש של משרד האוצר, מכיוון שבמידה ויחשפו את פרטי ההסכמים התקציביים בזמן הנתון של הרכבת הממשלה, עמדת המיקוח שלהם מול שרי הממשלה הבאה עלולה להיפגע. כלומר מכאן מגיעה בראש ובראשונה הבעיה שמשרד האוצר, המנהל את כספי ציבור משלמי המיסים, האחראי להכנסות המדינה וכלכלתה לטובת שירות כלל הציבור הישראלי, למעשה חשוף באופן תדיר לסחטנות פוליטית מגזרית.
אמנם בספר התקציב, נכללים הוצאות כספיות אלו. העניין שהכללתם נעשית תחת סעיף כמו "הוצאות שונות וכלליות", וכך למעשה לא ניתן להבין מהו היעד הכספי הסופי.
כך נוצר מצב בו מאות מיליוני שקלים מתקציב המדינה, שאותם משרד האוצר מסכים להזרים למשרדי ממשלה שונים מנותבים למטרות המשרתות פוליטיקה בלבד.
אם ישנה התנהלות שאינה ראויה למטרות הציבור הכללי, זו התנהלות הכספים הקואליציוניים, והתנהלות העברת הכספים הציבוריים בוועדת הכספים של הכנסת.
בשני ערוצים אלו, ישנו פוטנציאל גדול לשחיתות פוליטית. עד לא מכבר נוהלו כספים אלו בחשאיות מהציבור הרחב, גם ניהול שלא כלל תיעודים רשמיים, או תיעודים לא ברורים היו נחלתם של כספי ציבור אלו.
כאשר עוקבים אחר התנהלותה של ועדת הכספים בשתי הממשלות האחרונות, ניתן להבחין כי קיים שימוש בלתי פוסק בכספים הקואליציונים. המון העברות כספיות הנוגעים לתקצוב ההתנחלויות ביהודה ושומרון, לתקצוב מנהלת הזהות היהודית שבעצם הוקמה כחלק מההסכמים הקואליציוניים בין הליכוד לבית היהודי, בממשלת נתניהו השלישית.
המנהלת עצמה מתוקצבת במיליוני שקלים בשנה מכספי הציבור, אך ככל הידוע מרבית הכסף אם לא הכל, מנותב להתקשרויות עם עמותות דת אורתודוקסיות בלבד, ומשרת אוכלוסייה מגזרית מסוימת בחברה הדתית.
התיאום הפסול בין אליטות שלטון, פקידות ציבורית בכירה, וסחיטות קואליציונית, גורמים למוקדי לחץ אשר פוגעים בהתנהלות המדינה וביצירת חברה וכלכלה בריאה. הסיאוב השלטוני משחית כל חלקה טובה שקיימת במדינה שהופכת מיום ליום לפחות דמוקרטית וליברלית.