גל הטרור האחרון ששוטף את ארצנו לאחרונה הספיק להשכיח מאיתנו את המקרה המזעזע שקרה לא מזמן – האונס (או שלא) באלנבי 40. מהדורות החדשות בישראל ואיתן תשומת הלב הציבורית עוברות מעניין לעניין במהירות מסחררת ולא נותנות לנו, כחברה, את היכולת לעכל את האירועים ולנסות לשים לב מה הם בעצם אומרים לנו. אם כן, מהו בעצם אותו אירוע שקרה באלנבי 40? בחורה ששתתה קצת יותר מדי? חבורת גברים פראית שמצאו קורבן נוח? אני רוצה לטעון שאלנבי 40 הוא מקרה שקל לצקצק בלשון עליו ולומר עליו שהוא מזעזע אבל הוא רק קצה הקרחון בכל הקשור ליחס למיניות בארץ.
על הנייר, המקרה מאוד פשוט. במהלך אחת המסיבות האחרונות שנערכו בבר, עלתה אחת המבלות על הבר והתחילה להתערטל לאחר ששאלו מי אמיצה מספיק להוריד בגדים. בשלב מסוים, בעידוד הקהל, היא אף הזמינה את הבליינים שבמקום להצטרף אליה. זה אחר זה עלו גברים שתויים על הבר וקיימו איתה יחסי מין לעיני כולם. גם הטלפונים הניידים נשלפים ועשרות הבליינים תיעדו הכול. התגובות ברשת היו מגוונות. חלק חשבו שמדובר באונס לכל דבר ועניין תוך ניצול של בחורה חסרת ישע. אחרים חשבו שמדובר באירוע שאולי איננו מכובד יותר מדי אך הוא מסוג הדברים שקורים וכל עוד זה נעשה בהסכמה זה לגיטימי.
מה נעלם מהשיח?
מבחינת הכלים המשפטיים העומדים לרשותנו, קשה להגדיר את האירוע באלנבי 40 כאונס. לא היה שם שימוש באלימות, לא הייתה שם מעשה כפוי. אנחנו חיים בחברה ליברלית-דמוקרטית שהערך העליון בו הוא "כל אחד והאמת שלו". לאף אחד אין מונופול על מה נכון ומה לא נכון וממילא איש לא יכול לקבוע מהם כללי ההתנהגות הנכונים. יוצא שהכלל היחיד שנותר הוא "הכל מותר חוץ מלפגוע באחר". ההשפעה של כל הנחות היסוד הללו לגבי התחום המיני היא שהשיח החינוכי נמצא במרחב שמאפשר לו לדבר רק על הגבולות: לשים לב מתי אחד הצדדים לא לגמרי מעוניין או ביקורת על קיום יחסים עם קטינות. מה נעלם מהשיח? העיסוק בנושא חשיבותו של קיום היחסים מתוך אהבה ואינטימיות, הדיבור הפשוט על קיום היחסים המיניים מתוך מערכת יחסים של נאמנות. במילים אחרות - אין שום דיבור ערכי.
המקרה של אלנבי 40 מעמיד אותנו במבוכה. הוויכוח על האם מה שהתחולל שם הוא אונס או לא הוא ויכוח במרחב של גבולות לא של ערכים. ישנן שאלות, שבהנחות היסוד הליברליות, אין להן תשובה ברורה: האם זה מוזר לטעון שהחינוך המיני יכול להתקדם מדיבור מאמצעי מניעה, מניעת הריון למקום של מין כחלק ממערכת יחסים של אהבה ואינטימיות? האם זה לגיטימי לומר שמין קבוצתי, גם אם נעשה בהסכמה, הוא דבר בזוי מבחינה מוסרית? האם ראוי לומר, שיחסי מין צריכים להתקיים במרחב אינטימי ואף פעם לא לעיני כולם? בחברה הישראלית של היום – לא בטוח.
אלנבי 40 איננו מקרה דופן, הוא איננו הראשון ולצערי כנראה שגם איננו האחרון. המקרה הזה משקף לנו את המצב אליו הגענו כחברה ומשאיר לנו את הדיון האם זה היה אונס או לא בעוד השאלה האם זהו מעשה נכון ערכית או לא נשארה מוזנחת מחוסר רלוונטיות. אני קורא לאמונים על החינוך במדינה בפרט, ולחברה הישראלית בכלל, לחזור לשיח הערכי ולא לפחד מקביעת נורמות מוסר. זו איננה משימה קלה כלל אך לצערי אם לא נגיע ליכולת לומר אמירות ברורות בנוגע להתנהלות חברתית ומינית נכונה - מקרים כמו אלנבי 40 יחזרו ויישנו.