סוציולוג אמריקני רובן רומבאוט (Rubén G. Rumbaut) היה בין הראשונים שהגדיר מהגרים ילדים עד גיל 13 - בתור בני "דור 1.5".
לפי הנתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, חיים כיום בישראל קרוב ל-200 אלף צעירים דוברי רוסית, בשנות ה-30 לחייהם, המשתייכים לדור 1.5 של העלייה הגדולה משנות ה-90'. ומה אנחנו יודעים עליהם? האם הם מרוצים מהחלטת הוריהם לעלות לארץ? האם ישראל הפכה לביתם הקבוע או שמא הם מתכננים לחפש חיים טובים יותר בברלין או בטורונטו? כיצד תופסים ישראליות ומה חושבים בכללי על החיים כאן בארץ?
מחקר חדש מטעם המכון לחקר ישראל הרוסית, מספק תשובות לשאלות אלו (ורבות אחרות) ומצייר דיוקן עכשווי של צעירי "העלייה הרוסית הגדולה".
ראשית, למרות הסטריאוטיפ הרווח, נמצא כי בני דור 1.5 לא ממהרים לארוז מזוודות. מתשובותיהם של 56 מרואיינים עולה, כי כמעט מחציתם בוודאות אינם מתכננים להגר לחו"ל.
הנימוקים הנפוצים ביותר נעו סביב רגש הביתיות, כגון: "זה הבית שלי, כל החיים שלי כאן", "אני אוהבת את המדינה ומתכננת לחיות בה", "צריך להיאבק על הבית מבפנים ולנסות לשפר את המצב כאן, לא מחו"ל". מנגד, אלה, אשר קיבלו החלטה בפועל להגר למדינה אחרת, היוו מיעוט יחסי אשר עמד על כשישית מהמדגם. כשאר גם בקרבם כמחצית הדגישו, כי לא רוצים לעזוב את ישראל ומרגישים בה בבית, אך המצב הכלכלי (בעיקר) ו\או הביטחוני, מאלץ אותם לעזוב. החלק הנותר ציינו בין הסיבות לעזיבה, הזדמנויות תעסוקה ויתרונות כלכליים, הקיימים עבורם בחו"ל. בין יעדי ההגירה, אשר הוזכרו בהקשר זה, היו קנדה, גרמניה וארצות הברית.
באופן דומה, כמחצית ממשתתפי המחקר מסרו, כי אם ההחלטה הייתה בידיהם, גם הם היו עולים לישראל. ממצא מעניין אך לא מפתיע בהקשר זה, עלה בקרב מי שהיו בוחרים ביעד אחר להגירה (כרבע מסך-כל המרואיינים). נימוק חוזר בתשובותיהם הביע דאגה וחוסר נחת עם מצב הוריהם בישראל. כפי שניסח זאת אחד המרואיינים: "הייתי משפיע על ההורים לנסוע לארה"ב, להורים היה יותר קל אם היו מהגרים לשם, כאן הם דאגו יותר לקיום ולא לעצמם".
לשאלה הלא קלה "מיהו ישראלי בעיניך?", בני דור 1.5 הציעו מגוון רחב של הסברים. הנפוץ ביותר נגע לרמת השתלבותו החברתית של האזרח ויחסו למדינה. החל משירות צבאי, דרך תחושת השייכות, מעורבות חברתית ועד אהבת הארץ, צעירים דוברי רוסית בחרו במאפיינים חיוביים להפליא לתיאור "הישראליות". רק מיעוט קטן, כשישית ממשתתפי המחקר, לא פסחו על תופעת "הישראלי המכוער" וייחסו לו תכונות שליליות כמו: "חוצפה", "קולניות", ו"חוסר גבולות".
מה אם כך, הצדדים החיוביים והשליליים ביותר של החיים בישראל, לדעת צעירי "העלייה הרוסית"? כמחצית התייחסו למאפייני החברה הישראלית ולאופי האנשים. בקטגוריה הזו רווחו תשובות, הנוגעות לסולידריות חברתית ולכידות, עזרה וערבות הדדית במיוחד בעתות משבר, ריבוי התרבויות, ופתיחות וחמימות של הישראלים. לא זאת בלבד, חלק ניכר ממשתתפי המחקר הצביעו על הרגשה עצמית טובה, פתיחות רעיונית ומרחב פתוח להגדרה עצמית.
יתרונות נוספים יוחסו למשטר, חוק וסדר בישראל. המרואיינים הביעו שביעות רצון ממערכת המשפט והאכיפה, התנהלות דמוקרטית וחוקית של המדינה, רמה נמוכה יחסית של שחיתות ופשע, אשר תורמים, יחדיו, לתחושת ביטחון אישי גבוה. בצד השלילי של המציאות הישראלית, נכללו, בסדר יורד: מצב ביטחוני ויוקר המחיה; מצב חברתי - פילוג, גזענות, שסעים עדתיים; ולבסוף תפקוד הממשל.
דיוקנו העכשווי של דור 1.5 המצטייר מהמחקר, מציע הסתכלות מחודשת על מה שאנחנו יודעים או חושבים שיודעים, על צעירי "העלייה הגדולה". למרות סטריאוטיפים רווחים, עבור רובם ישראל היא לא נקודת מעבר לקנדה, אלא בית אותו הם לא ממהרים לעזוב. הם מרוצים מעצם עלייתם לארץ ורואים ב"ישראליות" יותר צדדים יפים ממכוערים. כמובן, כמו צעירים ישראלים אחרים בני גילם, גם ילידי ברית המועצות לשעבר, מודעים לקשיים ולבעיות קיומיות של המציאות המורכבת שסובבת אותם ולמרות זאת, הם כאן וככל הנראה הם כאן בשביל להישאר.