התצהיר כעדות מוכתבת מראש

ראוי שכולנו נקרא בעיון את תוכן הקישור המצורף, דברים שנחקקו בסלע לפני אלפי שנים וכנראה נשתכחו ‏מאתנו.‏ הנושא המדובר הוא פעולות שונות של פרקליטי מדינה, אשר נועדו להשפיע כצנזור על תצהירו של עובד ‏מדינה בכיר, תצהיר כתוב וחתום, סירוב להגיש את התצהיר כל עוד לא הותאם לצרכי הפרקליטות כפי ‏שראו אותה פרקליטים בכירים, והגשתו בסופו של דבר עם הסתייגות המדינה מתוכנו.‏

ויש לי סיפור קטן לספר: לפני מספר שנים הגשתי עם כמה חברים בקשה לבית משפט בנושא ציבורי ‏שעסקנו בו. הבקשה לוותה בתצהירים, היה לנו עורך דין מתנדב שהיה חלק מהקבוצה ונקראנו למשרדו על ‏מנת לחתום על התצהירים. אני, כרגיל, קורא את מה שאני חותם עליו, וחשכו עיניי - אותו חבר, עורך דין, ‏שם בפי מילים שמעולם לא הייתי אומר בבית משפט. כמובן שלא חתמתי. חשוב ‏להדגיש שאלה לא היו תצהירי שקר ח"ו, אך תצהיר מחייב חרדת קודש, מחייב הצגת האמת וכל האמת, ‏ואינו יכול להיות כפוף לאינטרפרטציות תועלתיות וקצרות-ראות לטעמי כפי שרואה אותן הפרקליט בעיני ‏רוחו. במקרה ההוא ניסחתי את התצהיר שלי, הוא הודפס, נחתם כדת וכדין והוגש. אממה, רוב חבריי כבר ‏חתמו, העסק היה סופר דחוף, ובסופו של דבר הוגשו לבית המשפט תצהירים של אנשים בוגרים, משכילים, ‏חכמים, אשר מתוך היסח הדעת ולחץ הזמן חתמו על תצהירי בית משפט שאני כאמור סירבתי לחתום ‏עליהם. הבקשה אשר היה לה מראש סיכוי של אפס בשלישית, נדחתה (ולא בגלל התצהירים), אך השופט ‏אף העיר בעדינות גם על התצהירים, ולטעמי בצדק רב. מסתבר שבניגוד למצהירים עצמם, השופט קרא ‏את התצהירים.‏

כאשר אדם עולה לעדות, קשה מאוד לבקר מראש את מה שיאמר, אך כאשר מוגש תצהיר, נוצר לטעמי מצב ‏שאת התצהיר מגיש הפרקליט ולא מגיש העד או הצד. וכמה מפתיע לשמוע שהרעה החולה הזו, היכתה ‏שורשים גם בצמרת של פרקליטות המדינה, מדינה אשר חייבת יושרה ויושר יוצאים מגדר הרגיל, ויש לה ‏כיס מספיק רחב על-מנת להתנהג באורח הוגן בבתי המשפט. והנה המדינה, בכבודה ובעצמה, מפעילה לחץ ‏מאוד לא סביר על איש מקצוע בכיר מטעמה, על-מנת שישנה את עדותו בבית המשפט, על-מנת שיאמר ‏דברים שאינו שלם עמם בבית המשפט, ובמילים מוקצנות, על-מנת שיעיד בבית המשפט עדות שהיא האמת ‏האינטרסנטית קצרת הראות של המדינה ופרקליטיה, ולא האמת המקצועית והאישית של העד.‏ והילה גרסטל, החתומה על הדוח לעיל (שבמקור פורסם באתר האינטרנט של עיתון הארץ), מכנה את ‏השיטה המגונה הזו לטעמי, בלי כחל ושרק, כהתערבות לכאורה בעדות ראשית של עד (סעיף 19)‏. בדוח מתוארים בקווים כלליים מצבים בהם אפשר שהפרקליט ימליץ על שינויים בתצהיר, אך הם חייבים ‏להיות בשלבי הטיוטא ולא כאשר מונח על שולחנו של הפרקליט תצהיר חתום ומוכן להגשה. הערות ‏לגיטימיות הן הערות לפרשנות משפטית המובעת בתצהיר על-ידי העד, באשר העד אינו משפטן, ואף אם ‏הוא משפטן אין הוא קובע את המדיניות המשפטית בתיק הספציפי, אך אסור להן ודאי לגעת בהיבטים ‏העובדתיים או המקצועיים שלשמם בדיוק התבקש העד להעיד.‏ המסקנות שלי, הן מניסיוני האישי והן מהסיפור לעיל - הן שחלק מהמלפפונים קמו על הגננים, חלק ‏מפרקליטי מדינה, כמו גם חלק מפרקליטים פרטיים, מקדשים את מטרותיהם קצרות הטווח ועל הדרך ‏חוטאים חטא ענק ללבו של המקצוע, מכניסים מילים לפיהם של העדים/הצדדים, את הדברים מגישים לבית ‏המשפט כתצהיר, כעדות ראשית, ובכך שמים למרמס את הדיבר התשיעי - לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר, ‏ופוגעים פגיעה קשה במשפט ובצדק.‏ אני מאמין שהשופטת בדימוס הילה גרסטל רואה היום מעמדת הביקורת דברים שאי-אפשר היה לחלום ‏עליהם מעמדת השופט, כי בכמה היבטים מדובר בחלום בלהות. היא רואה למיטב אמונתי שמשפט הצדק ‏שהיא חשבה שהיא עושה, לא תמיד עלה בקנה אחד עם האמת, כי הנתונים שהוצגו בפניה בתצהירי ‏הצדדים היו מושפעים אפילו בצד המקצועי ובצד העובדתי מנטיות הלב ומצרכי הרגע של הפרקליטים, בין אם ‏הם פרקליטי מדינה, ובין אם הם פרקליטים אזרחיים. ועל-פי הכתוב, נראה שהגברת גרסטל באמת ובתמים ‏מגויסת לעקר את הרע הזה מקרבנו, לפחות בצד של פרקליטי המדינה, ועל כך היא ראויה לדברי ברכה ‏ועידוד.‏