סוד הנצח של עם ישראל, טמון כנראה בדברים המרטיטים שאמר אביו של עזרא יחיאל שוורץ הי"ד בן השמונה עשר, בהלווית בנו שנערכה בבוסטון ארה"ב.
עזרא נרצח בשבוע שעבר בגוש-עציון, כאשר התנדב בבניית 'עוז וגאון' שהוקם בצומת הגוש לזכר שלושת הנערים שנחטפו ונרצחו. הוא הגיע עם חברים כדי ללמוד ולהתנדב, למד בישיבת 'אשרינו' בבית שמש והתנדב בערב כאשר הגיע להנציח ולחלק אוכל לחיילים, ונרצח בעצמו.
וכך אמר אביו בהלוויה: "על אף האסון איני מתחרט ששלחתי את בני. שלחתי אותו כי ידעתי שזה מה שבאמת רצה, ואילו הייתה לי ברירה הייתי שולח אותו שוב לישראל. אני לא מתחרט". איזה אמונה ותעצומות נפש, איזו מסירות צריך אב שיהא בו כדי לומר על גופת בנו, מילים אלו?
והזוג הצעיר, שרה תחיה וחתנה אריאל ביגל, שבאו בברית הנישואים, שבועיים בלבד לאחר שאביה, יעקב ואחיה נתנאל ליטמן הי"ד נרצחו. ארץ ישראל נקנית בייסורים. לשיבת ציון יש מחיר כבד שאנו משלמים כבר שנים רבות, במלחמות ובפיגועים. ועם זאת אין כלל ייאוש ושבירה. זוג צעיר, בת, ואחות, שעליה נאמר "התנערי מעפר, קומי, לבשי בגדי תפארתך", כי אי-אפשר להכניע אתכם. בעבר בכל הפורענויות שבאו על היהודים, היה זה בגלות. אבל כעת יש מולדת, יש משמעות למסירות הנפש. והמעבר מאבל לשמחה, מיגון לבניין, הוא מופלא, אין זאת שהכוח הגנוז בתוך הנשמה היהודית, יצוק מחומרים שלא נדע את מרכיביהם, אותם רקח הקב"ה. ומשפחות ליטמן ושוורץ השבוע, היו סמל ומופת לכך.
נזכרתי בספר שנקרא 'מקדשי השם' מאת הרב צבי הירש מייזליש, שם כתב זיכרונות ואסופת שאלות ותשובות שהופנו אליו באושוויץ.
היה זה בערב ראש השנה תש"ה, הגרמנים קיבצו 1400 ילדים יהודים, כשידוע היה שלעת ערב ישלחו כולם אל המשרפות. במחנה היו אנשים רבים שהיו אלה ילדיהם היחידים, כל מה שנותר להם בעולם, והם לא ידעו את נפשם כיצד לחלץ את ילדם. הרב מייזליש מספר בספרו על יהודי פשוט שבא אליו ולחש "רבי ! הבן היחיד שלי, היקר לי מבבת עיני, נמצא גם הוא בין הילדים שישרפו היום, יש בידי היכולת לפדותו, אבל יודע אני שהקאפוס היהודי ילך ויתפוס ילד אחר במקומו, לכן אני שואל את הרבי, לפסוק לי הדין על-פי התורה אם אני רשאי לפדותו, וכפי שיפסוק כך אעשה".
הרב מייזליש מספר בזיכרונותיו, כיצד חלפה בו צמרמורת בכל גופו, איך יפסוק בדיני נפשות? על כן השיב ליהודי: "איך אפסוק ? הן בזמן שהיה בית מקדש והייתה עולה שאלה כזו על שולחן הסנהדרין, היו עוד רבנים פוסקים על דבר שהוא ממש דיני נפשות, היו פותחים הספרים ומתחבטים הכול בשאלה, ואני כאן באושוויץ, ובלי ישוב הדעת מרוב התלאות והצרות..."
והיהודי הפשוט החל לבכות "רבי, אתה מוכרח לפסוק לי כעת ההלכה", והרב מייזליש מתחנן בפניו: "הרף ממני בשאלה זאת!".
כשראה היהודי שהרב לא מוכן לתת תשובה, אמר: "רבי אני עשיתי את שלי, נהגתי כפי שהתורה מחייבת אותי, הצגתי שאלה בפנייך, ורב אחר אין כאן בנמצא, ואם אינך יכול להורות לי שמותר לי לפדות את בני, כנראה אינך שלם עם ההלכה להתיר. שכן אילו היה מותר בלי פקפוק, בוודאי היית מתיר לי. פירוש הדבר בשבילי שעל-פי ההלכה, אסור לי לפדות את בני, ועל כן בני האהוב יישרף אפוא על-פי התורה וההלכה, ואני מקבל זאת באהבה ובשמחה, ואין בדעתי לעשות דבר כדי לפדותו, משום שכך ציוותה עלינו תורתנו הקדושה..."
וכותב הרב מייזליש "כל ראש השנה היה הולך היהודי ומדבר אל עצמו שזכה להקריב את בנו יחידו, ואף כי היה יכול לפדותו, אינו פודהו מחמת שראה שהתורה לא התירה לו לעשות כך. ויהיה נחשב לפני השם יתברך כעקידת יצחק שהייתה גם היא בראש השנה".
הדבקות והסתר הפנים, שאנו חווים מדי יום, אותו מוסר טהור, שהותיר את צלם אלוה באותו יהודי, במשפחות שוורץ ולייטנר ובעוד משפחות רבות, הם ביסוד הנצח של העם היהודי, כמו היו יושבים "על יד בן-ישי בית הלחמי.