אחד הדברים המפחידים את האדם במהלך חייו יותר מכל הוא הזקנה. רובנו מעדיפים שלא להיזכר בעובדה שיום יבוא וגם אנחנו נזדקן, ולא להתעסק בתופעה זו כלל. אך מה היא בעצם הזקנה? ומדוע היא כל-כך מפחידה אותנו?
ההגדרה המדויקת של תחילת שלב הזקנה משתנה מתרבות לתרבות, אך בכולן מוסכם שזקן הוא אדם שמיצה את רוב תוחלת חייו, ושהגיע לשלב בו מקובל שלאנשים בגילו יהיו נכדים או נינים.
בדרך-כלל בשלב זה, האדם מתחיל לחוות אובדנים שונים הנובעים מעובדת הגעתו לגיל מבוגר. מדובר באובדנים חברתיים, בריאותיים, כלכליים, מעמדיים ובמקרים רבים גם קוגנטיביים.
רובנו רואים אנשים מבוגרים מסביבנו, אם זה הורים או סבים, וחוששים מהיום בו נהיה גם אנו במצבם. נדמה לנו שחייהם סובבים סביב הבעיות השונות איתם הם צריכים להתמודד, אם זו הידרדרות במצב הבריאותי או ההרגשה שהחיים החברתיים שהיו מספקים בעבר, כבר לא נחווים באותה עוצמה כמו אז.
לפעמים, אף שלא נעים לומר זאת או לחשוב כך, התחושה והיחס שלנו כלפי אנשים מבוגרים, היא כאל אנשים ש'אבד עליהם הכלח'. אנשים שכבר אינם יצרניים, ואינם חווים את החיים וההתרחשויות שסביבם באותה עוצמה ורמת הבנה כמו שאנו כאנשים צעירים חווים אותם.
צורת הסתכלות זו, אף שעל פניו נראית מובנת והגיונית, היא פספוס אדיר. חיים בינינו אנשים שערך החוויות והידיעות שצברו לא יסולא בפז. אנשים עם ניסיון חיים עשיר ומורכב מאין כמותו, שאם רק נשכיל לנסות ולהקשיב להם, נוכל לספוג מהם עושר רוחני נדיר באיכותו.
המהר"ל (רבי יהודה ליווא בן בצלאל, חי לפני כ-500 שנה בפראג) בספרו 'דרך חיים' מצטט את הגמרא במסכת קידושין שכותבת 'אין זקן אלא מי שקנה חכמה', ומפרש שכשהאדם מזדקן והכוח הגופני שלו הולך ונחלש, דווקא אז חכמת החיים שלו הולכת וגדלה.
את פירושו הנפלא אני חווה בביקוריי במועדון הקשישים במודיעין. למועדון מגיעים מדי בוקר כ-40 פנסיונרים לכוס קפה, שעה של ספורט, הרצאת אורח מעניינת, שירה בציבור, וגם סתם לשיחה משותפת. יצא לי לשוחח עם רבים מהם. ביניהם אדם שבמהלך חייו השתתף כלוחם בארבע ממלחמות ישראל או עם אישה שכמורה בישראל העמידה למעלה מ-1,500 תלמידים, חלקם היום כבר סבים לנכדים.
בשיחות המאלפות שיוצא לי לקיים איתם ועם חבריהם, נגלים לי עולמות חדשים. מבט מיוחד להיסטוריה מרתקת. לא קשה לדמיין איזה אוצר גלום באנשים היקרים הללו, שבזכותם אנחנו חיים פה היום.
במודיעין חיים כמה עשרות מבוגרים. רובם בעלי משפחות ומיעוטם עריריים ובודדים. כחברה, עלינו לאמץ אותם אל חיקינו ולדאוג שלא יישארו לבד. מחובתנו לדאוג לאנשים הללו, שנפשם פנימה סוערת ומלאה, ורק כלפי חוץ נראים אולי שקטים ולעיתים אף מעט כבויים. שילובם בחיי חברה היא קודם כל תרומה לעצמנו. לדעתי, כאשר אנו מדברים על 'צדק חברתי', זהו המקום ליישם בו את הערכים והאידאליים הגדולים. אימוצם ושילובם של הקשישים שלנו זהו אינטרס חברתי ראשון במעלה.