די לעריצות המשפטית של בג"ץ

בג"ץ דחה את העתירה "ואישר" את הריסת הבית בדעת רוב של מזוז וזילברטל, ובהתנגדות של רובינשטיין, בקבלו את טענת משפחת הרוצח "כי אבדה עילת ההרתעה עליה מבוסס סעיף 119 בשל השיהוי הממושך בין תאריך הרצח לתאריך צו ההריסה". בעוד רובינשטיין קיבל חלקית את טענות המדינה, וקבע כי מן הראוי לבצע הריסה חלקית של הבית, מזוז וזילברטל קבלו את טענות העותרים לפיהם: "מצב כזה פוגע בקשר הסיבתי הנדרש בין הפיגוע לבין ההריסה", וכן: "החובה לפעול במהירות הראויה היא מהמרכזיות במינהל תקין... החובה הזו נובעת מן החובה של כל עובד ציבור לפעול בהגינות. הפרת חובה כזו עלולה, בנסיבות מסוימות, למנוע הפעלתה, בין בשל מיצוי המועד להפעלת הסמכות ובין משום ויתור ומניעות" (סוף ציטוט). עוד הביא מזוז בפסיקתו את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, את המשפט הבינלאומי ושאר נימוקים המובאים בפסיקות של השופטים דורנר ופוגלמן. הייתה זו פסיקה קשה שדקרה את לבה של משפחת שילוני באלף מדקרות חרב. שופטים היושבים במגדל השן המפואר שלהם בירושלים, התעלמו לא רק מעקרונות המוסר האנושי, אלא נתנו משקל רב לעדותו של הרוצח אבו חשייה, שהעמיד פנים כאילו לא התכוון לרצוח את החייל אלא "בקש ממנו שירצח אותו בסכין, שכביכול הגיש לו, החייל סרב, ואז דקרו". עלינו לזכור מה ששופטי בג"ץ מאנו לשים לפניהם: את העובדה שהמדינה הייתה עסוקה מיוני 2014 ועד ימים אלה ממש, בלחימה אינטנסיבית בטרור, במניעתו ובהרתעתו כמשתמע מהשלכות הלחימה בעזה, בכל ברחבי הארץ ובירושלים בפרט בעקבות רצח שלושת הנערים. בג"ץ סרב להבין או לקבל את העובדה, שלא עמדו למדינה, אז והיום, די משאבים וזמן לבצע את ההריסה "במועד סביר" – מועד שבג"ץ מעולם לא קבע אותו כמותית בצו על תנאי הנ"ל, ובמקרים אחרים שקבע והמדינה קבלה (בג"ץ המסתננים) בג"ץ חזר בו וקבע רף נמוך מהנחייתו הקודמת, הכל לפי שרירות הלב האידיאולוגית של ביהמ"ש העליון. בג"ץ כדרכו, פועל נגד המדינה בעמימות מכוונת, בפרמטרים פסבדו-משפטיים מופשטים של "סבירות", "מידתיות", "נאורות" "וחוסר סמכות". תשאלו את בית המשפט העליון מהם מדדי סבירות, מידתיות, נאורות וחוסר סמכות, ותגלו שהכנסת מעולם לא הסמיכה בחקיקתה את בית המשפט העליון לפעול בדרך נואלת זו בה פוסקים שופטי בג"ץ את גורלם של אזרחי ישראל לחיים או למוות.

וכך, בית המשפט העליון, בראשותו של הנשיא אהרן ברק, החליט לפני למעלה מ-20 שנה, שחוק יסוד אחד, "חוק יסוד כבוד האדם וחירותו" - שמש בלא רשות, בלא כוונה ובלא סמכות שניתנה ע"י הכנסת - בסיס לעריכת הפיכה משפטית, "ופוטש" בריבונות הכנסת, תוך פגיעה בסמכותו ובריבונותו הבלעדית של הפרלמנט הישראלי לחוקק חוקים ולקבוע תקנות לפיהן, ואך ורק לאורן, רשאי המוסד המשפטי העליון לפעול במדינה דמוקרטית, בהתבססו על עקרונות היסוד של הפרדת הרשויות השלטוניות. אלא שאהרן ברק (אותו כינה שופט בית המשפט העליון בארה"ב "פיראט משפטי") פגע בריבונותה של הכנסת, והתערב בצורה זדונית ומשפילה בהחלטות שהן מהותית - פררוגטיבה של הרשות המבצעת. ונחזור אל כמה מיסודות המשפט הקלוקל והתרבות הארגונית, הבלתי עקבית מעיקרה, והמפלה מעצם מהותה, בין פסיקות של הרס בתי יהודים, להרס של בתי ערבים על בסיס תקנה 119 לתקנות החרום 1945. סעיף זו קובע כי מטרת הריסת הבתים הינה הרתעתית ומיועדת למניעה של פעולות טרור בדרך של הרתעת מרצחים ומחבלים פוטנציאליים לבצע את זממם. באו נציגי הטרור באשר הם, וטענו כי "לדעתם יסוד להרתעה בשל 'שיהוי' שנוקטת המדינה בביצוע הריסת הבית, שכן עם חלוף הזמן 'אובד יסוד ההרתעה' ומכאן אין עלה להריסת הבית". מהשלב בו נקבעו על-ידי בית המשפט העליון העקרונות לפיהם על המדינה לפעול לפי סעיף זה (מה שנעשה לפני שנים רבות) מחובתו של בתי המשפט העליון לדחות על הסף כל עתירה של משפחות המחבלים ולאפשר את ביצוע הריסת הבית או אטימתו, לפי העניין הכרוך במניעת פגיעה במי שלא נקט בטרור. אלא שבית המשפט העליון, ללא יוצא מהכלל איננו דוחה על הסף עתירות קנטרניות שכאלה, ודן שוב ושוב במקרים של תקדימים חלוטים בעניין הריסת בתים, המייתרים את הדיון, ומנהלים סחבת נגד המדינה בקבלת החלטות שמעצם טיבן כבר היו חלוטות בדיונים קודמים.

ואיך נוהג בג"ץ בענייני בנייה בהתיישבות היהודית ביהודה ושומרון? כאן מוצאים אנו נוהג פסול של איפה ואיפה, ואפליה בוטה של דין יהודי מול דין של ערבי. חדשים לבקרים מגיעות לבג"ץ אין ספור עתירות של ערבים ומשת"פים יהודים, בתביעה להרס של בתי יהודים, ובעתירות אלה מחליט בג"ץ כדרכו בעיוותי הדין, גם כאשר מסתבר לאחר מתן פסק הדין, ומוכח ללא כל ספק, כי רכישת האדמה מהערבים נעשתה כדת וכדין – שגרת דרכו היא לפסוק: "כי אין לבטל פסקי דין חלוטים, שכן עומדת לעותרים חזקת סופיות הדיון". קבע המשנה לנשיאה השופט רובינשטיין: "ייתכנו מקרים שבהם פער הזמנים שחלף בין האירוע למועד ההריסה יהיה כה קיצוני, עד כי לא יהא מקום לעשות שימוש בתקנה 119 כלל. אולם לעמדתי, אין זה המקרה בענייננו, ודומני כי הפתרון של הריסה חלקית מאזן באופן הולם בין הזמן שחלף בין האירוע להוצאת צו ההריסה. בג"ץ 6745/15 מיום 1/12/2015 עליו מרחפת רוחו הרעה של שופט העליון מני מזוז, היא ביטוי להשחתה המשפטית מוסרית של הפרקליטות, היועמ"ש מני מזוז, מי שהלבין כשלג את פשעיהם ראש הממשלה אריאל שרון ובנו בפרשת השחיתות של האי היווני. הייתה זו אותה פרקליטות של מזוז שהביאה לכנסת את חוק ההינתקות הממאיר, שהמיט אסון נורא על רוחם ונפשם של רבבת יהודים, הרסה עשרות יישובים פורחים בחבל עזה וצפון השומרון, וגררה את המדינה למלחמת לבנון השנייה ולעימותים אין קץ עם מדינת החמאסטאן בעזה. היה זה היועמ"ש מזוז שבימיו פשה הפשע-המאורגן בישראל, גדל והתרחב, לכדי פשיעה מאורגנת חסרת תקדים, ופרקליטה מושחתת במחוז תל אביב לקחה שוחד, הטתה משפט והיועמ"ש הנוכחי מחפה עליה.