יש אנשים שנוהגים בחוכמה. הם קונים מזגן בתקופות המעבר. אז זה הכי זול. המחירים יורדים, יש סיכוי שהטכנאי יגיע אליך לפי הבטחה פלוס 90, הטיפים שתשלם יוכלו להספיק מבלי שתקבל מבט זועם, ואפילו יש אומרים שהמזגן יעבוד שנה שלמה. עד תקופת המעבר הבאה. כי אז זה יותר קל להזמין את טכנאי המזגנים.
העניין עם מזגנים הוא, שהם אמורים לקרר כשחם מאוד, ולחמם כשקר מאוד. בדיוק בשביל זה אנחנו קונים אותם. אבל מסתבר שבחורף המזגן קופא, ובקיץ יש עומס בצריכת החשמל, אז המזגנים לא עובדים. ככה שבגדול המזגן עובד רק כשנעים בחוץ.
אגב טיפים - למה אני חייב לתת טיפ למלצר, לבל בוי, לטכנאי שמגיע ולרב מלצרים ולטבח באירוע? אז מזהירים אותי שזה כדאי, אם אני רוצה אירוע מושקע. סליחה, וזה ששילמתי למנה מאה חמישים שקל, זו לא השקעה?
אבל אנשים שנוהגים בחוכמה משלמים וזהו.
אבל איך זה עובד הטיפים? למי נותנים טיפ ולמי לא? למה אני אמור לבכות כשאני רואה כוס בבית קפה ועליה כתוב "אני אוספת כסף לטיול הגדול של אחרי הצבא"? או "אני רוצה ללמוד אומנות". מי שלומד אומנות צריך להתרגל לחיים בצמצום. ואני בטח לא צריך לממן לו את החלומות שלו. גם אני רוצה לטוס לאן שהוא. או שבמצבי הנוכחי כאבא לשתיים, נסיעה קצרה תספיק. אפילו נסיעונת. לילה במלון החדש בירוחם עם האפשרות לקום מאוחר, כלומר בשבע בבוקר. לאכול ארוחת בוקר ירוחמית במלון החדש בלי לחץ. ארוחת בוקר אמיתית שתתארך אפילו עשר דקות. לשבת ולבהות בנוף המדהים הזה שנקרא "אגיס ירוחם", להביט בעשן המיתמר מהמפעל ממול, להקשיב לרעש המעצבן של המכונות, ולהתגעגע לימים האלו שיכולנו לנסוע, או יותר נכון ללכת, כי למי היה כסף לטייל לירוחם? ואיש לא חיפש אותנו. מי יחפש מישהו שהולך לירוחם?
יום של חופש
ככה יצאנו, אני ובן דודי, ביום אביבי בהיר ברגל לעיר ירוחם. אמרו שיש פריחה של האירוסים. הצטיידנו בשקית עוגיות של קוקוס, מאלו שמופיעים לפני פסח ונעלמים מיד בצאת החג, בקבוק מים קטן והמון מצב רוח. בסופו של יום, חוץ מפרח אחד עצוב ואוטובוס של חברת אירוס ירוחם, לא ראינו ממש פריחה. אבל לפחות העברנו עוד יום אחד של חופש.
יש אנשים שנוהגים בחוכמה. הם בודקים את הרכב בזמן. הם לא מחכים לגלות שחסר להם מים או שמן במנוע, רק כשהוא מתחיל לעשן. הם גם דואגים לטיפולים בזמן, ומעבירים את האוטו טסט, אפילו עוד לפני שהמכתב מגיע מ
משרד התחבורה. אנשים שנוהגים בחוכמה נוהגים נכון על הכביש. בשקט, ברוגע, בלי טלפון ובלי מוזיקה רועשת.
יש אנשים שנוהגים בחכמה וסוגרים חופשה בחורף. זה הרבה יותר זול. במחירים הלא שפויים של הקיץ כבר יותר משתלם לצאת לחו"ל. ואם מדובר בילדים קטנים, אז להודות על האמת, אין בזה משום הפסד חומר לימודי חשוב. מקסימום, את הפערים שנוצרו בגן אפשר להשלים בבית.
נשים פלסטלינה בקופסא גדולה, נשב במעגל ונדבר על זה. ואם זה יום שישי, אבא יעשה קידוש ואימא תדליק נרות. כמו בגן. רק בלי עוגת שוקולד שתימרח על שמלת השבת של נועלה.
המשרד לשיתוף פעולה
אפשר להקצות גם פינת חשיבה כדי לפתור את הבעיה עם הילד הסורר. אולי זו ההזדמנות למצוא פתרון למה שקורה אצלי בבית, אחרי המשחקים בפינות המשחקים. יש חדר משחקים אחד בבית, והמון פינות משחקים קטנות. כדי לשפר את יכולת הריכוז והחשיבה של הבנות שלי, צוידנו בהמון משחקים מתאימים. בעיקר פאזלים ולגו עם חלקים קטנים קטנים - מי בדיוק אוסף את זה?
ניסיתי להסביר, ולבסוף אספתי. ניסיתי בקשיחות ואז הלכתי לאסוף את הכול. ואז אימצתי דעה של מומחה אחד שהמליץ לעשות תחרות מי אוסף מהר. משום מה, בתחרות הזו אני תמיד מנצח. שתי בנותיי מצידן, נלחמות על המקום השלישי. אחר כך אמרו לי, שזה לא נכון לדבר עם ילדים על תחרות אלא לעבוד איתן על שיתוף פעולה. וזה עובד מצוין. הבנות שלי מפזרות ואני אוסף.
המשרד לשיתוף פעולה אזורי עבר אליי לבית.
המזגן צריך מזגן
אז כמו אותם אנשים שעושים בחוכמה ונוהגים בחוכמה. יצאנו אני מרתי ובנותיי ליום כיף בתל אביב, בימים הכי חמים של השנה. מאותם ימים שאפילו המזגן מבקש מזגן. חום של דליקות ענק, אנשים מתעלפים, אגם ירוחם עוד יתייבש, והעולם שותק. אנחנו יוצאים ליום כיף. כדי להפוך את הבילוי למושלם יצאנו לטיול בלי כובע. עוד מרחוק ראיתי אדי חום יחד עם כימיקלים עולים מאזור המרכז. חשבתי שזה פאטה מורגנה אבל ככה נראית תל אביב. גדולה, מזיעה, צפופה ומגעילה בצורה שגורמת לי להתגעגע לדימונה. למרות שגם דימונה אימצה בימים האחרונים את הלחות של תל אביב.
את בוקר יום ההולדת שלי, פתחנו בקפיצות קצרות ועליזות. הבנות שלי חיכו ליום כיף הזה כמו מדוזה בחוף מתרחצים. עם המון מצב רוח ושירי פרפר נחמד, יצאנו לתל אביב. יחד עם בוץ הארנב, קרם נגד שמש, מים וחטיפים יצאנו לדרך הארוכה לעבר תל אביב. את הצהריים פתחנו בסירת פדלים בירקון. השיטה מאוד פשוטה. אני מפדל והבנות שלי שעד לפני חמש דקות רצו סירה, מבקשות לחזור ליבשה. כך שאת חצי השעה הבאה אנו מתרגלים בלהסיח את דעתן מהזמן, ולחכות שהוא כבר יעבור. הברווזים שבירקון מצדם לא שיתפו פעולה. אולי אלו המים שבירקון ואולי זה החום הכבד, אבל הם לא גיעגעו ולא שחו, הם פשוט עמדו וניסו לתפוס משב רוח כלשהו.
אחרי שפידלתי במשך חצי שעה (למעשה זה הספורט היחידי שעשיתי בשנים האחרונות), ישבנו לאכול יחד עם עוד כמה עשרות זבובים, את ארוחת הצהריים.
מרחוק שמעתי את המולת הילדים השמחים והצוהלים. זה היה קולו של המקום המכונה לונה פארק תל אביב. בילדותי שמעתי על המקום הזה, אך מעולם לא ביקרתי בו לפני. אין ספק שזה סוג של סגירת מעגל עבורי, ועל הדרך גם בילוי לבנותיי. החשתי את צעדיי למקום.
על מה שקרה שם אולי בטור הבא. כשהמזגן יתחיל לעבוד.