תחת הכותרת "בלתי ניתן לחיזוי" (
הארץ, 07.12.15) האשים
רביב דרוקר את ראש ה
ממשלה בכך שלמרות האזהרות הרבות שהוזהר מפני אינתיפאדה שלישית הממשמשת ובאה העדיף להתעלם ולא לנקוט יוזמה מדינית אשר תמנע אותה. הכותב ציטט גורמים שונים - לא קשה לנחש מה נטייתם הפוליטית - שהתבטאו נגד הקיפאון המדיני ודרשו מראש הממשלה להיכנע לתכתיבים המגיעים מרמאללה באמצעות גורמים בינלאומיים שונים, ואשר המכנה המשותף להם הוא ויתור ישראלי על החזון הציוני והמרתו ב"חזון" שתי המדינות, ובמלים אחרות: "שטחים" תמורת טרור.
לחיזוק טענתו העלה דרוקר את השאלה: "נניח שהייתה מוקמת ועדת חקירה לבדיקת התהליכים שהביאו לפרוץ גל הטרור, מה היא הייתה קובעת בעניין ראש הממשלה,
בנימין נתניהו?". ואחרי שלל ציטוטים כנ"ל עונה דרוקר על שאלתו, וקובע בפסקנות: "יוזמה הייתה יכולה להוביל להסדר כלשהו, שהיה מקטין את מידת החיכוך עם הפלשתינים". הסיפא של דבריו, בציניות גלויה: "זה כולה גל טרור שאי-אפשר היה לחזות ואין לו סיבה ברורה".
אכן, המצב הנוכחי ניתן היה לחיזוי, ורבים וטובים צפו אותו והתריעו מפניו, מאז אותו מצעד איוולת, מאז אותה יוזמה מדינית קטלנית, שהעמידה את מדינת ישראל על בסיס שווה עם ארגון הטרור לשחרור פלשתין כולה!, אש"ף בראשות רב-המחבלים ערפאת. מאז מידרדרת ישראל מן הפח אל הפתח, במסגרת מה שנקרא בעבר בשם השקרי "תהליך השלום". היום - לאחר שכל הנחות היסוד שעמדו בבסיסו קרסו כצפוי וכחזוי מראש - הוא כבר אינו נקרא כך, אלא בשם היומרני פחות, תהליך מדיני.
מי שהתריע מפני ההונאה הגדולה והמוראות שלה הוקע על-ידי האוסלואידים כמי שאינו רוצה שלום. מי שהתריע מראש, בזמן אמת, מפני מלחמת אוסלו הממשמשת ובאה הוצג כרואה שחורות. מי שכל תחזיותיו התממשו אחת לאחת זכה ללעג מצד "האנשים החושבים", שבהתנשאותם הביאו עלינו את מלחמת אוסלו, עם כאלף וחמש מאות "קורבנות שלום" יהודים, ועוד אלפי "קורבנות שלום" ערבים.
השאלה שצריכה הייתה להישאל - ואמנם נשאלה לא פעם ע"י הח"מ ועוד רבים וטובים - איננה שאלתו הנ"ל של דרוקר, אלא: נניח שהייתה מוקמת ועדת חקירה לבדיקת התהליכים שהביאו לפרוץ מלחמת אוסלו, מה היא הייתה קובעת בעניין ראשי הממשלה
יצחק רבין,
שמעון פרס ו
אהוד ברק? לזכותו של רבין ניתן לומר שבחודשים האחרונים של חייו התחיל להתפכח ולהבין לאיזו מלכודת גררו אותו האוסלואידים. אבל, מחנה השמאל המשיך לשעוט לעבר המלחמה הצפויה מראש, תוך סירוב מתנשא לשעות לאזהרות הרבות שניתנו בזמן אמת.
וגם היום, אחרי שברור לכל שכל הנחות היסוד של "תהליך השלום" היו והינן מנותקות מן המציאות, באים דרוקר והמצוטטים על-ידו בטענות דווקא אל ראש הממשלה נתניהו אשר - כך יש לקוות - מנסה לתמרן ולהשתחרר מן הבוץ הטובעני של השלום החזירי - שלום שאיננו יהודי, איננו דמוקרטי, איננו ציוני, איננו מוסרי ואיננו שלום - בהיותו מבוסס על גירוש כוחני וגזעני של יהודים מבתיהם בארצם.
וגם היום, אחרי שברור לכל מה רוצה ציבור הבוחרים, דורשים השמאל/התקשורת להתעלם מההחלטה הדמוקרטית ומנסים לכפות על ראש הממשלה את מדיניותם ההרפתקנית, שהביאה אותנו אל עברי פי פחת.
ראש הממשלה בנימין נתניהו, על-אף מעידותיו, מתגלה כמבוגר האחראי, ומעמדו זה בולט על-רקע הקוראים תיגר על מנהיגותו, הן במפלגתו והן באופוזיציה ובתקשורת הרתומה לעגלתה. לא מיותר למנות את שגיאותיו העיקריות:
- נאום בר-אילן והחזרה שלא לצורך שוב ושוב על "פתרון" שתי המדינות;
- האפליה המתבטאת בהקפאת הבנייה ליהודים בירושלים, ביהודה ובשומרון, אפילו בלי לדרוש הקפאה מקבילה של הבנייה הערבית;
- ההתפארות בכך שהוא בנה בלב הארץ פחות מאשר ראשי ממשלה אחרים. לא על דרך זו תהיה תפארתו;
- האפליה המתבטאת בהכרה הרשמית והפומבית באיסור על יהודים להתפלל בהר-הבית, המקום הקדוש ביותר לעם ישראל. בישראל יש חופש תפילה לכל, פרט ליהודים .
- החרפה של החילול האנטישמי החוזר ונשנה של בית העלמין היהודי בהר הזיתים והסכנה למבקרים במקום.
- אספקת חשמל חינם לאויב, על חשבון אזרחי ישראל.
לאלה יש לצרף שגיאה נוספת: למרות שהדבר בסמכותו, הוא לא יזם החלטת ממשלה להקמתה של ועדת חקירה ממלכתית לחקירת הנסיבות שהובילו להסכמי אוסלו, מאחורי גבו של ראש ממשלה נבחר, ואשר גרמו למדינת ישראל תסבוכת בינלאומית קשה ומחירים כבדים מנשוא, בדם ובדמים.
