איש לא רוצה להגיע למצב שבו הוא מנותק מהעולם ומבודד משאר החברה. מחלת הדימנציה או "שיטיון" בעברית, גורמת בדיוק לזה. מחלה זו, היא תסמונת מוגדרת כהידרדרות של תפקודים קוגניטיביים (מוחיים) ביחד עם ירידה בביצוע תפקודים יומיומיים. המחלה יכולה להסתמן בצורות שונות, הכוללות הפרעות זיכרון, שינויים התנהגותיים, קשיי תקשורת והתמצאות, הפרעות מצב רוח (תחושות של עצב, פחד או כעס, ללא קשר להתרחשות קונקרטית במציאות), עד כדי שינוי אישיותי.
על-פי ארגון הבריאות העולמי, כיום חיים בעולם למעלה מ-35 מיליון אנשים הסובלים מדימנציה, וצפוי שהמספר יעלה ל-115 מיליון אנשים חולים בשנת 2050. בישראל ישנם כ-170 אלף חולי דימנציה מאובחנים, ועוד אלפים שעוד לא אובחנו. מחקרים מלמדים, שמספר החולים הולך וגדל עם העלייה בתוחלת החיים.
קשה לחיות בתודעה שמשהו הקרוב לליבנו לוקה במחלה זו ולראות שהוא כבר לא אותו האדם שפעם היה. עוד יותר קשה, וגם מפחיד לדעת, שהסיכוי שאנחנו בעצמנו יכולים יום אחד ללקות במחלה זו הינה גדולה. אבל יש סיבה שאנחנו יכולים לקוות לחיים טובים יותר בהזדקנותינו. ישנה דרך לחדש את משמעות חייהם של החולים ולמצוא אמצעי תקשורת איתם על-ידי המוזיקה.
מחקר במדעי-המוח מראה, שלמוזיקה יש השפעה חיובית על אנשים עם ליקויי זכרון. הסבר לכך היא שהאונה הפרונטלית-קדמית של המוח, אחראית על עיבוד המוזיקה והזיכרונות. בעת השמעת מוזיקה, יש עליה בפעילות אזור זה במוח שמחובר גם לזכרונות. העובדה שהאונה הפרונטלית של המוח הוא אחד האזורים האחרונים שנפגעים עקב המחלה, יכול לשמש כהסבר מדוע לחולי דימנציה יש יכולת לזכור שירים מחייהם המוקדמים. השמעת מוזיקה אהובה מתקופת ילדותו של חולה הדימנציה, מחבר אותו לזכרונות עמוקים ויכול "להחזיר אותו לחיים".
מניסיונות שונים של השמעת מוזיקה לחולי דימנציה, התוצאות היו מופלאים. לדוגמה, חולה אחד שבדרך-כלל מופנם, לא מגיב ואינו מזהה את ביתו, כששמו אוזניות באוזניו והשמיעו לו מוזיקה מתקופת ילדותו, הוא התעורר והתחיל להתנענע. הוא הזיז את ידיו ורגליו, כאילו רוקד, ושר את השיר המתנגן. המוזיקה מחזירה את החולה למציאות ומאפשרת לו לתקשר עם סובביו ולהרגיש את עצמו כפי שפעם היה. בנוסף, נמצא שהמוזיקה מורידה את רמת החרדה והתסכול של החולה.
בכדי להעלות את איכות חייהם של חולי הדימנציה, הוקם פרויקט שעוזר לחולים לתקשר עם משפחתם, חבריהם, והעוזרים שלהם, דרך יצירת תוכנית מוזיקה אישית. תוכנית זו נעשית על-ידי אמצעים טכנולוגיים המשמיעים מוזיקה כמו האייפוד. בחו"ל ישנם מספר מכובד של בתי-אבות ובתי-חולים שמשתמשים בצורת טיפול זו. לכל חולה יש רשימת שירים אהובים מתקופת ילדותו שנמצא על האייפוד. המוזיקה לא רק מעלה את איכות חייהם של החולים, אלא גם מקלה על המטפלים. כולם מרוויחים מאווירה יותר שמחה ורגועה. צוות המטפלים רוכשים יותר זמן לטפל בעניינם שנדחקו לצד, עקב העיסוק האינטנסיבי בטיפול התנהגותי של החולה. בנוסף, יש ראיות שהמוזיקה אף מקנה למומחים כלי לנסות להפחית בכמות התרופות האנטי-פסיכוטי שהחולים נוטלים כל יום.
בישראל יש רק מקום אחד שמוסמך בתוכנית המוזיקה האישית. כמדינת רווחה, יש לנו אחריות לאפשר לכולם לחיות את חייהם באיכות טובה. התוכנית היא בת-השגה ובעיני כל המוסדות שיש אצל חולי דמנציה, יש להם אחריות לקחת חלק מתוכנית זו. חוץ ממוסדות אלו, משפחות החולים יכולים להשתתף בפרויקט. הילדים והנכדים של החולים יכולים להכין רשימת מוזיקה אהובה על הסבים, וכתוצאה מכך יוכל להיווצר קשר רגשי ביניהם. כולנו יום אחד יכולים להגיע למצב הנורא של מחלת הדימנציה. אז תחשבו לרגע איך יראו החיים שלנו בעתיד?