אני מכנה כך את הקריאות במקומותינו להסדר "עכשיו" עם הפלשתינים, כאשר גם לכותבים וגם לקוראים ברור, שזהו מס שפתיים חסר שחר לרעיון אוטופי ששבק חיים. כאשר בישראל אין רוב לקבלת הדרישות הערביות הקיצוניות ואצל הערבים, המתונים, כלל אין נכונות להתייצב למו"מ ללא תנאים מוקדמים, הקריאות הופכות בעיני לשיח של שוטים או של מומיות - מתים חנוטים שאינם יודעים שהם כאלה.
על ישראל לחזור לעמדות המוצא הציוניות שאפיינו את ראשית ימי העצמאות שלנו, כאשר בראש המדינה עמדו האבות המייסדים - אותם אישים שכיום רבים נושאים את שמם לשווא, אבל אינם לומדים דבר מהתנהלותם שהביאתנו עד הלום. עמדת המוצא הייתה ומתחייב גם שתמשיך להיות, שישראל אינה אחראית לבעיית הפליטים. זו נוצרה כתוצאה מיוזמה ערבית, מתוקפנות ערבית ומדחייה ערבית של הפשרה המדינית שהוצעה ערב הכרזת המדינה - תוכנית החלוקה.
ההיסטוריה אינה חוזרת לאחור וכל הסדר כיום, צריך לקחת בחשבון, בראש וראשונה, את ההווה ואת העתיד. אולם, אם בוחנים גם את העבר לצורך עיצוב פתרון מדיני ריאלי בעתיד, חייבים להתחיל בחינה זו מהצהרת בלפור, יסוד תהליכי השינוי באזור במאה השנים האחרונות.
לכן, תנאי הכרחי להסדר מוסכם כלשהו, הוא מו"מ ישיר ללא תנאים מוקדמים, דהיינו: נכונות לפשרה היסטורית והשלמה ערבית עם מדינה יהודית בארץ-ישראל המערבית. מאידך-גיסא, הפתרון היחיד האפשרי ללא הסכם מדיני לסיום הסכסוך ושלום מלא בין הצדדים הוא אוטונומיה.
השאלה המתריסה החוזרת ונשנית "הלעולם תאכל חרב"...? הינה היפותטית וחסרת שחר. אם חפצי חיים אנו, בכל מקרה שינסו לפגוע בנו, עלינו להתגונן ולהביס את התוקפים. מציאות זו הייתה נחלת עם-ישראל כאשר ישב בגולה, נעדר תנאים ויכולת לממש זכות זו והיה קורבן מתמיד לאש המכלה על מופעיה השונים. מציאות זו שבה והתייצבה בפנינו במלוא עוצמתה וכיעורה גם כאשר הסכים עם-ישראל לפשרות חד-צדדיות; גם אז לא הפסיקה לאכול בו החרב.
אין מדינה ריבונית בעולם שאינה משלמת בשלב זה או אחר של חייה מחיר יקר בכדי לשמור על עצמאותה, זכויותיה ונכסיה וישראל אינה יוצאת דופן בכך; אלא שלכל אחד לוח הזמנים שלו. עלינו לחתור למזער את המחיר, אבל באותה מידה בדיוק גם להיות נכונים ומוכנים לשלמו. גבולות הפשרה הם לעולם אלה שאם ייעברו, יחשבו כנזק לאומי, היסטורי או אסטרטגי חמור. בפירוש אסור שקנה המידה לקציבתם יהיה רצונם או גחמתם של אחרים. מי שאינו מסוגל לעמוד בכך, מוטב יחזור לסיר הבשר ויהיה אורח - רצוי או לא כל-כך רצוי - במדינות זרות, כל עוד יסבלוהו שם.
די לשקרים ולדברי ההבל. עד כאן קל יחסית להבין את הוויכוח בין הסומים לפיקחים, בין מי שרוצה ויכול להסתכל לעובדות בעיניים לבין מי שמעדיף לחיות באשליות. קשה הרבה יותר להבין את מלחמות היהודים הפנימיות, שבמבחני עומק חוזרות ומראות שמקור המחלוקות, הריב והמרירות המגיעים לאחרונה לשיאים חדשים, הוא בשני נושאים בלבד:
א. ההגמוניה הפנימית - מי ראוי יותר לשלטון
ב. שיח "השיכורים"
שאלת ההגמוניה הפנימית אמורה הייתה להיות מוכרעת בדרך הדמוקרטית, דרך שהצהרתית, לפחות, כולם מחויבים לה. וראה זה פלא - מידת המחויבות היא פונקציה הפוכה לכמות הדיבור המתימר לתמוך בקדושת הדמוקרטיה; אלה שמערערים על החלטותיה פעם אחר פעם, הם הדוברים בשמה הרעשניים, המתלהמים והתוקפניים ביותר. כאשר הדמוקרטיה מכזיבה אותם ואינה עונה על ציפיותיהם, היא הופכת אצלם באחת לשיח הרחוב, להכרעות התקשורת ולשלטון הבג"ץ - היש צביעות גדולה מזו?!
על שיח השיכורים כבר עמדתי קודם. לא רק ששיח זה מתנהל סביב מציאות מדומיינת, אלא שעוסק הוא גם בניסיון לכפות עמדה פוליטית-ביטחונית של מיעוט על הרוב - מהלך אנטי דמוקרטי מובהק - ולהשיג זאת באמצעות גיוס של כוחות חיצוניים פוליטיים, כלכליים ואנטי-ישראלים אחרים, שיתערבו לטובת דעת-המיעוט ויפעילו מהלכי כפייה כוחניים למען שינוי דעת הרוב.
כאשר הדבר נעשה בכוח הנשק ממש, הוא מכונה טרור וראה זה פלא, כאשר נוח אחרת לאבירי הדמוקרטיה הוא מכונה "חופש הדיבור"... כמו במקרי צביעות מובהקים בתחומים אחרים, שני סוגי המהלכים, מלווים בדמעות תנין של מחרחרי הריב הלאומי ובהטפה צבועה שלהם לגורמים הלאומיים שבתוכנו, לוותר על דעותיהם ואמונותיהם... פשוט מפני שאינם עולים בקנה אחד עם ה"אמת" וה"צדק" של מחרחרי הריב. על כך כבר אמרו חכמינו: "טלו קורה מבין עינייכם..."