כבר בתחילת הפרשה ניתן לעמוד על הדמיון בין פרשת חיי שרה לפרשה זו. למרות ששתי הפרשות מספרות על מות צדיקים - שרה אמנו ויעקב אבינו - הן נקראות על שם חייהם. התשובה לפרדוקס - לכאורה זה נעוצה במאמר חז"ל, כי צדיקים במותם קרויים חיים. גם אם גופם מת, רוחם חייה בקרבנו, במורשת הנצחית של מידות ומעשים טובים שהם מנחילים לכל הדורות. אולי מסיבה זו המילה מיתה אינה נזכרת בפטירתו של יעקב. כאחרון האבות, ואבי שנים - עשר שבטי ישראל, דמותו משמשת מודל חי ללימוד תורה, קיום מצוות ומידות טובות.
אין רגע דל
יתר על כן, בדומה לשרה אמנו המילה 'שנה' חוזרת ונשנית אחרי מספר המאה ואחרי ציון היחידות של שנות יעקב. אך לא די בחזרה זו. למרות שפתו הלקונית של המקרא מככב בפסוק גם הקדימון: "ויהיו ימי יעקב שני חייו" הנראה מיותר. דומני כי בעצם הכפילות שֶׁבּוֹ גלומה התשובה. גיל המעשים חפף את הגיל הכרונולוגי. בדומה לשרה, שחייה היו ספוגי משמעות דתית, ובדומה לאברהם הבא בימים, שהצטיינו במצוות, גם ליעקב לא היה רגע דל. כל ימיו, בכל שנות חייו, היו מלאים בעבודת השם.
יש מפרשים שיעקב חי חיי אושר שבע עשרה שנה בלבד, בקרבת בנו יוסף המושל במצריים, שהיו בעלי משמעות סמלית עבורו. שאר חייו שָׂבַע ייסורים ועימותים עם לבן ועשיו והתמודדות עם היעדרו של יוסף. אולם התורה אינה מסכימה עם תפיסה זו. במבט היסטורי רחב ובהשגחה אלוקית הכול היה לטובה, כדי לסלול את הדרך לגלות מצריים ולגאולה וללידת עם ישראל. במובן זה כל פרט בפאזל וכל אירוע היה בעל משמעות היסטורית ולאומית, תוך הפקת לקחים רוחניים רַבֵּי עוצמה.
יעקב, ויוסף בעקבותיו, ביקשו להיקבר בארץ ישראל, ולא במצריים שטופת הזימה והאלילות. מכאן נולד הביטוי חסד של אמת בפרשה - חסד שעושים עם המתים לקוברם, מבלי לצַפות לתשלום גמול.
מעניין לציין את מערכת היחסים, המושתתת על כבוד הדדי, ששררה בין יעקב ליוסף. כפי שראינו בפרשת ויגש, יוסף קורא לאביו "רדה אלי", כדי להשליט עליו את דמות יעקב הצדיק ואת מורשתו, ולהנחילה לדורות מתוך מצווַת כיבוד אב אמיתית. (אכן בזכות דמותו יוסף כבש את יצרו בפרשת אשת פוטיפר.) לעומת זאת, יעקב למרות חוליו וזקנתו, משתחווה על ערש דווי לבנו יוסף, מושל מצריים, וחולק לו כבוד אחרון. על כך אומרים חז"ל: "שועל בזמנו השתחווֵה לו". אך יעקב בְּצֵל השכינה גם מצדיע לִבְנו יוסף, שעמד במבחן צדקותו בארץ הזרה.
למי הבכורה
כפי שראינו לא הגיל הכרונולוגי קובע, אלא גיל המעשים, וכי אצל צדיקים קיימת זהות מלאה בין השניים. בדומה לכך עניין הבכורה. לא הבכורה הביולוגית היא הקובעת מבחינת סדרי עדיפות, במתן פריבילגיות, אלא הבכורה הרוחנית הנקנית בזכויות מיוחדות. כך עשיו שֶׁמָכַר את בכורתו ליעקב, בעבוּר נזיד עדשים, וכך גם בברכת בני יוסף - אפריים ומנשה. אומנם מנשה היה הבכור, אך למורת רוח אביהם, יעקס הַסָּב שִׂכֵּל (מלשון שכל) את ידיו, כשאת יד שמאלו הניח על ראש מנשה, ואת יד ימינו דווקא על הבן הצעיר אפריים. ליוסף הנדהם הסביר יעקב כי מאפריים עתיד לצאת יהושע בן- נון, המנהיג והמצביא הדגול, שהנהיג את ישראל לאחר מות משה רבנו. הוא כבש את
הארץ מפני הכנענים, הוריש אותה לשנים- עשר השבטים, וחולל נסים בזכות צדקותו הרַבָּה. הנס הנודע ביותר שנקשר בִּשְׁמוֹ הוא עצירת השקיעה המיתולוגית "שמש בגבעון דום, וירח בעמק איילון", לְשֵׁם כיבוש האמורי, שהיה העם החזק ביותר באימפרייה הכנענית. כדי לקבל מושג על שיעור קומתו אומרים חז"ל, כי פני משה כחמה ופני יהושע כלבנה. דהיינו, הוא שאב ממשה רַבּוֹ את אורו ואת סמכותו הרוחנית.
הוא הדין לראובן. היותו בכור מבחינה גנטית, לא היקנה לו זכויות טבעיות. כפי שצייַנו כבר בגלל פחזותו נשללה ממנו המנהיגות בכהונה ובמלכות, לטובת שבט לוי ויהודה.
גינוי המעשה ולא העושה
מעניין כי הפסיכולוגיה המודרנית, כמו תחומים רבים אחרים, לא חידשה דבר. עקרונותיה נעוצים במקורותינו הקדומים אלפי שנים לפני שפרצה לתודעה הציבורית. ברכת יעקב היא מודל לעיקרון החינוכי החשוב לבקר את המעשה, ולא את העושה. על-אף התוכחה לשלושת בניו הראשונים, יעקב מבקר קשות את מעשיהם - החיפזון של ראובן והכעס של האחים שמעון ולוי במעשה שכם - אך לא את אישיותם. אם כן היכן הברכה להם? על כך נאמר בספר משלי, כי טובה תוכחת אוהב על שבחי שונא. הברכה היא בעצם תיקון מידותיהם. אצל הצמד שמעון ולוי התיקון טמון גם בהפרדתם זה מזה ובהפצתם, זה כמלמד תורה לגיל הרך כתרופה לריכוך הכעס, וזה כַּחֲסַר נחלה הנהנה מכספי תרומות ומעשרות.
עיקרון דומה "יִתַּמוּ חטאים מן הארץ"- ולא חוטאים - אימצה גם ברוריה החכמה, אשת התנא רבי מאיר, כשהעירה לבעלה להתפלל על שכניה הרעים שיחזרו בתשובה. וכך היה.
לאחר התוכחה לבנים הראשונים, מתחילה סידרת הברכוֹת. יהודה, שהעניק את שְׁמוֹ לעם היהודי, הוא החלוץ בסידרה זו. כפי ששְׁמו מעיד עליו, הוא זכה למלכוּת דויד והמשיח לֶעתיד לבוא, בזכוּת הַכָּרַת תודה של אימו לה' על הולדתו, בזכות הודאתו הפומבית בְּצִדְקַת תמר - כשביסוד ההודייה וההודאה מונָחות האמת והענווה - ומאידך-גיסא האומץ, הנחישות והאחריות ההדדית, שבאו לידי ביטוי בהצלת יוסף ובניימין. כל אלה תכונות בסיסיות המשַקפות כושר מנהיגות.
בניגוד להַפְרָדַת שמעון ולוי, יששכר הנושא בְּעוֹל תורה כחמוֹר - והפעם בדימוי חיובי (אולי לכך כיוון הרב עובדיה בדרשתו המפורסמת) - וזבולון הסוחר התומך בו כספית, הם אפוא הצמד המושלם הראוי לברכה וזוכה לשכר רב. המורשת היהודית היא סוד קיומנו. המתכון להצלחה טמון "בחרבי ובקשתי". יעקב מצביע על התפילות והבקשות כעל הנשק הסודי של עמֵנו.
לעומת עשיו, המבקש להרוג את יעקב אחיו לאחר מות יצחק אביו, מסיר יוסף כל חשש לנקמה מלב אחיו, לאחר מות יעקב אביהם, ואדרבה מבטיח לכלכלם כל ימיו. כל זאת מתוך הכרה, כי גם מכירתו הייתה חוליה בשרשרת ההשגחה האלוקית להביאו עד הלוֹם למלוכה, ובמבט לאומי להוביל את העם לגלוּת מצריים - כסמל לשאר הגלויות - ולגאולה.