הזעקה הציבורית והתקשורתית שקמה, בצדק, בעקבות סרטון חתונת השנאה, על-פי המודל החמאסי, מוכיחה עד כמה פיגוע יהודי הוא נדיר, בחינת אדם נשך כלב. שהרי, למרבה הצער, כל-כך התרגלנו לטרור הערבי הקטלני, הפושה בכל מחוזותינו, פוגע אנוּשות במשפחות אנשים, נשים וטף, וכבר הפך לחלק בלתי נפרד מהמציאות הביטחונית המאיימת היומיומית שלנו, בחינת כלב נשך אדם, שהפכנו - בדומה ליחס לתאונות הדרכים ולרציחות במדינה - קֵהֵי חושים וכמעט אדישים לגמרי (מלבד המחאה הימנית הפושרת).
שלא לדבר על שתיקת המנהיגים והח"כים הערבים. רק כשהפיגוע, הקורה לעיתים רחוקות, הוא במשפחה ערבית, אז מעֵבר לקריאות הנקמה הפלשתינית, כל מנהיגי הציבור היהודי והעולם כולו מתעוררים לגינוי מהדהד מקיר לקיר.
ועוד לא אמרנו מילה על מבול סרטוני השטנה הערבים השוטפים את ישראל, בכל מסגד, בכיכרות ותחת כל עץ רענן ואיך לא, ברשתות החברתיות, אשר עוברים כאן בשקט יחסי, ללא תגובה. ואכן, מרוב הסתה, לא רואים כבר סרטון.
הגיעה אפוא השעה שכלי התקשורת והפוליטיקאים הנכבדים יפסיקו לדבר על טרור יהודי, שלא קיים (מדובר בתופעה עבריינית שולית ונקודתית ביותר), ושרק מתסיס את הרחוב הפלשתיני ומגביר את הטרור נגד היהודים. מדוע אנחנו מספקים למחבלים תחמושת מיותרת זאת?