הקשת הפוליטית הישראלית על כל צבעיה, הולכת ומאבדת את הקשר עם המציאות. דומה בעיניה כי היא כאן כדי להיאבק על השלטון. היא קיימת היום לקראת הפריימריז של מחר. בפריימריז של מחר היא תיאבק על נתח המנדטים הזעום בכנסת מחרתיים. בבוא המחרתיים, היא תתגבש לקואליציה ולאופוזיציה, זאת כדי לשמור על השלטון וזאת כדי להצטרף אליו תחת המסווה כי נולדה להחליף אותו. הנושא והמושא הוא השלטון.
היא קוראת לאלה בשם אחר, דמוקרטיה, ושוכרת משרדי יחצ"נים ולהקות דוברים ודבוקות אסטרטגים ומפיקים צמאי מעש כדי להטביע במוחותינו את האשליה כי דמוקרטיה היא מאבק על השלטון עם דגש - קל או חזק, לתפארת מדינת ישראל, על 'יהודית', יהודית דמוקרטית או דמוקרטית יהודית, יתעדף כל אדם על-פי רוחו או מיזגו.
והשלטון עסוק, אוחז בקרני הדילמות הגדולות, מדינה אחת לשני עמים או שני עמים למדינה אחת, מקבץ קודר של איומים קיומיים אירן, דאעש, טרור, דמוגרפיה, ביטחון תעסוקתי, מצוקות הדיור, הון-שלטון-מונופוליזם, מעמד האישה, בכורת החוק או בכורת המחוקק, שחיתות, חינוך לזרמיו, סיפוח דה פקטו או סיפוח דה יורה, דו-קיום ישראלי-ערבי, וכמובן שבת וגיור ובתי דין רבניים, וכהנה עוד ועוד. אבל השלטון מתאלחש והולך ואינו רגיש עוד לעובדה ההולכת ומתפשטת והופכת למציאות - הוא מאבד את האזרח. כל הנושאים 'הקיומיים' האלה נסוגים לתוך ערפילים והציבור שומע ורואה ומקבל דיווחי אין סוף מכל מוקדי המידע וצמתי המומחים היודעים הכל ומסבירים ללא הרף, אבל הוא חש שהוא יותר ויותר לא מעורב, כי הלא עליו ועל ענייניו לוחמת הקשת הפוליטית, כי לא הוא הנושא והמושא של הדמוקרטיה, כי הוא הולך ונהיה נתין, מעין NATIVE במדינתו הוא וכל הקלאסה הפוליטית כולה חושבת ופועלת וחותרת וחולמת כקולוניזטורים שאינם מבינים יותר לנפש העם שהם נבחריו.
זאת סכנה קיומית לא פחות מכל סכנות האמת שנימנו למעלה. היא מתבטאת פיזית באנומליה שנחשבת כבר בעינינו כתופעת טבע של בחירות המעניקות ניצחון סוחף למי שקיבל 30 מנדטים, למי ששולט על 100% מדינה ב-25% תמיכה בסיוע גיבורי קואליציה שתלטנים המושלים גם הם מכוח 6% תמיכה, או שבעה, או 8 ועושים יחד אמנה הקושרת אותם אלה לאלה בקשר שהאזרח לא העלה אותו על דעתו כשהלך לקלפי ואומרים עליו שהוא המעניק לכל אבני החצץ שיצאו מן הקלפי את הלגיטימיות של סלע שלטוני ענק.
זה פיזית. אבל ברוחם של הדברים הסכנה הקיומית היא בזחילה של אקלים דטרמיניסטי לתוך ציבור ישראלי שכוחו המולד הוא גיוון, יצירה, בחירה, אכפתיות, נכונות להקרבה, לקידום במדעים, לשינוי המציאות היהודית ההיסטורית. הציבור נסוג לתוך עצמו, לתוך דאגות היום יום של קיומו הוא, האישי, הפרטי, ואינו רוצה בכל מאווייו אלא בפינת הדיור שלו, בחלקת החינוך לילדיו, בקידומו הכלכלי, בחבל הצלה מן העשירון הנמוך אליו צנח, וכל היתר הולך ונהיה בליל גדול אסקפיזם מן הנמאסיות המצטברת המאפיינת אוכלוסייה הנדונה להיות אוכלוסיית נתינים.
בצילה של תאונה נוראה כזאת, משתוללות ההתנגחויות הבוטות בין ימין לבין שמאל, כשהרוב הגדול של הנתינים שוב אינם מאמינים לא לימין ולא לשמאל ומניחים את החזית של ההידברות הציבורית לבוטות אלימה, לסטיגמטיזאציות עולבות ועלובות, למה שגולש מרדיקליזציה של הלשון לשנאה בלתי סבירה ובלתי מוסברת.
אם הקשת הפוליטית הישראלית לא ערה לכך, אם היא תעמיק להיכנס לבור הזה בו נדמה עליה כי דמוקרטיה היא מלחמה על שלטון ולא עוד, היא תישא אחריות כבדה, קולקטיבית, בימין ובשמאל, על יצירת אקלים של דמדומים דמוקרטיים ובדמדומים קורים חלילה דברים שבאור יום לא היינו נותנים להם לקרות. אם האופוזיציה לא תבין כי אם תוסיף לראות את ה'רזון דאטר' שלה בהחלפת השלטון, לא רק שהיא לעולם לא תחליף אותו אפילו אם תצטרף אליו, אלא שהנתינים שהיו פעם אזרחים אפילו לא ידעו שהיא קיימת.