היה זה המנון הפלמ"ח שקבע בזמנו ש"כל בחור וטוב - לנשק". עשרות השנים שחלפו מאז חיבורו של השיר - לא הקהו כהוא זה את משמעותו. נוכח גל הטרור הפושה במדינה - נשמע החזון מני אז אקטואלי, ומילותיו של ההמנון הישן שוב חוזרות על עצמן גם היום.
ואומנם, המשרד לביטחון-פנים נערך בימים אלה ממש לקראת הקלות משמעותיות במתן נשק לאזרחים שהם נעדרי עבר פלילי, הרשאים מתוקף תקופת שירותם הצבאי לשאת אותו.
הדברים מתייחסים, כמובן, לנשק אישי, האמור לשמש את בעליו להגנה עצמית מפני תוקף פוטנציאלי ולהעניק לו בכך תחושת-ביטחון. אלא שבמציאות הישראלית משתולל ברחובות נשק חופשי, המתגלגל לא אחת לידיים שאינן ראויות להחזיק בו.
חרב-פיפיות
בעטיו של פשע, שרק מתעצם והולך, הופכים הרובה והאקדח לכלי-משחית, הפוגעים לא אחת באזרחים הגונים. או אז הופך כלי הנשק לחרב-פיפיות. במקום תחושת הביטחון שהוא אמור להעניק - הוא זורע פחד על פני סביבתו וחרדה גדולה מן היד הקלה על ההדק של לא מעט חמומי-מוח, המנצלים את כלי המשחית שבידיהם לחיסול-חשבונות.
הקלות הבלתי-נסבלת בחלוקת רישיונות לנשק רק תעצים את השתוללות הפשע. בארצות-ברית, למשל, שבה ניתן הנשק לכל דיכפין, שולט כבר מזמן המערב הפרוע.
חרף הסיכונים הרבים שאורבים כיום לאזרח הישראלי המצוי בעטיו של גל הטרור,עדיף להותיר את שמירת ביטחונו בידי מי שמופקדים על כך מתוקף החוק. במציאות הישראלית, שבה לא ניתן תמיד לסמוך על שיקול-דעתו של האיש שממול - יש משום כך מקום לאמץ בחום דווקא את מילות שירו של
נתן אלתרמן: "אל תתנו להם רובים!".