חיה ותן לחיות

הַלַּחַץ מַזְמִין לַחַץ כַּּפַּטִּישׁ וְהַסְדָּן כַּךְ יַגִּיב עָם אֲשֶׁר נִלחַץ בְּכֹל עִדָּן כְּשֶׁהַלַּחַץ גּוֹבֵר וְהַמְּצוּקָה גּוֹבֶרֶת וְקוֹלוֹ לֹא נִשְׁמַע בּוֹרֵר דֶּרֶךְ אֲחֶרֶת וַיִּצְעָקוּ אֶל ה' בַּצָר לָהֶם וְיוֹשִׁיעֶם לֹא לִפְנֵי שֶׁאֵחֲדוּ שׁוֹרוֹת בֵּינֵיהֶם כִּי הַתְּנָאי לִרְוַחָה וְחֵרוּת אַחְדּוּת וּמֹשֶה כְּמוֹשִׁיעַ נִתְקַל בְּהִתְנֵגְדּוּת מוּסָר הַשְׂכֵּל מִן הַּפָּרָשָׁה נִלְמַד שֶׁכָּכָה יַגִּיב תָּמִיד כֹּל מְשֻׁעְבָּד לִהְיוֹת עָם חָפְשִׁי כֵּן וְלֹא לְשַׁעֲבֵּד וּזְכוּת לְחֹפֶש וּדְרוֹר צָרִיךּ לְעוֹדֵד וְלָדַעַת עִם אוֹיֶב לְהִתְמוֹדֵד

חשיבות יִֵחוּסוֹ של המנהיג.

אין לראות בְּיֵחוּסוֹ של המנהיג תנאי למנהיגותו, זה בעינו האלוהים, ברם לא כך הדבר בעיני בני אדם, כשמנהיג מופיע מאי שם להנהיגם. התורה ראתה צורך לקשר את משה ואהרן לאבות הָאֻמָּה וכי ראויים הם להיות מנהיגים שידברו בשם העם, למרות שבפרשת שמות כבר נמנו אחד עשר בני יעקב שבאו עם יעקב למצרים כשיוסף כבר נמצא במצרים, ובכללם לוי שמצאצאיו נולדו במצרים אהרן ומרים ומשה. אלא כאשר הקב"ה הטיל על משה את השליחות להופיע תחילה בפני צאצאי שנים עשר בני יעקב, ולדבר אליהם מצא עם נדכא ונטול תקוה. בא משה ואומר להם: אני אוציא אתכם מצרים ואביא אתכם אל הארץ שהובטחה לאבותיכם ולכם בהיותי שליח אלוהי ישראל והם סרבו לשמוע לו. מה עוד והוא נודע בציבור כנסיך מצרי שלא חש בסבלם ומצוקותיהם. הם חששו שהתערבותו תגביר את לחצו של פרעה עליהם. לאחר דברים אלה פנה משה אל הקב"ה ואמר לו: הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים (ו/יב). לכן הובא יחוסם של משה ואהרן לידיעת בני ישראל. התחיל בראובן ושמעון ובלוי החל לפרט את תולדות משה ואהרן לאמר: אלה שמות בני לוי,(הם) גרשון וקהת ומררי... והמשיך לפרט עוד: בני גרשון (הם), לבני ושמעי ובני קהת עמרם ויצהר וחברון ועוזיאל והשלישי בבני לוי הוא מררי אשר נולדו לו מחלי ומושי. והכתוב מוסיף על הולדת משה ואהרן בהרחבה באמרו: ויקח עמרם את יוכבד (שנולדה בין החומות בבוא יעקב ובני למצרים) היא דודתו של של גרשון (כפי הנראה אחות לוי) שילדה לו: את אהרן ואת משה. לענייננו נסתפק בכך, כי מטרת הבאת עץ היחוסין, היא לידע את בני ישראל, כי אהרן ומשה הם בעלי יחוס כחלק מצאצאי יעקב והקב"ה בחר בהם להיות שליחיו כדי לחלץ את בני ישראל ממצרים. ניתן ללמוד מזה כי המוצא והיחוס הם מרכיבים חשובים של מנהיג הבא להנהיג את עמו. כי אלה שלא צמחו מקרב העם ואין להם יחוס מכובד לא יצליחו לשלוט בעם אלא בהפיכה צבאית או בתפיסת השלטון בכוח כופים עצמם כמנהיגים על העם, אלא שסופם לרוב מר ונמהר. עמידת אהרן ומשה בפני פרעה לא ברור מן המקרא איך יכול אדם מן העברים המשועבדים להופיע בפני המשעבד פרעה הכל יכול, שבעיני עמו הוא אל ולתבוע ממנו לוותר על עבדים שהם בבחינת רכושו ולשלחם לחופשי. אלא אם הקב"ה הפיל על פרעה יראה מפני משה ואהרון. זה קורה בהגיע משה לגיל שמונים שנה ואהרן לגיל שמונים ושלוש שנים אילולא הייתה חשיבות לגיל לא הייתה התורה כותבת את גילם של משה ואהרן בשלב זה של חייהם, מזה נתן להביו כי הגיל הוא מרכיב חשוב בהדרת האדם וכבודו. ועוד הקב"ה צווה עליהם לנהוג כמנהגם של המצרים ולא כמתעלים עליהם, כדי לשכנע את פרעה כי הם באים מכוח אלוהי העברים שכוחו רם ועצום מכל אל אחר כולל מפרעה עצמו שנחשב אל. הקב"ה ביקש לגלות את ערוותו של פרעה כאדם בן תמותה ולא אֵל על שפת היאור בבוקר, אז נהג פרעה לעשות צרכיו ככל האדם. בגלותם ערותו אהרון ומשה, אז נטה אהרן את מטהו על נְהָרֹתָם ועל יְאֹרֵיהֶם ועך כל מקוה מֵימֵיהֶם ויהיו דם. זאת המכה הראשונה ה"דם" מתוך עשר המכות, שעוד יוכו בהן פרעה ועמו. פרעה מצא עצמו חסר אונים, נאלץ שלא לפגוע במשה ואהרון, כי בכוחם להציל את מצרים ממכת הדם. לכן הוא נעתר להם לשלח את בני ישראל ממצרים, אלא שחרטומיו בהשראת הקב"ה ובבלי דעת הקשיחו את לבו בְאַמְרַם אין זה אלא להטוט: ויחזק לב פרעה ולא שמע אליהם כאשר דבר ה' (ז/כב) וכך היה במכות הבאות פרעה מסכים תחילה וממאן לאחר מכן זאת. התנהגות פרעה לא הייתה רצונית, הוא פעל בהתאם לרצון הקב"ה כדי להעניש אותו ואת עמו המצרים על כפיות הטובה שגילו לבני ישראל שהביאו ברכה למצרים בזמן שהותם שם.

הנבואה בישראל

עד משה מצאנו כי הקב"ה דבר אל אדם וחוה ולאחר מכן דבר אל האבות: וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם. (ו/ג) הקב"ה דבר גם לנח. אף על-פי כן אף אחד מהם לא נחשב לנביא. יען כי אלוהים דבר אליהם בחלומם. ואילו במשה הוא נגלה אליו לאחר שראה מלאך ה' בתוך הסנה הבוער באש ואיננו אוכל. ושמע קול אלוהים מדבר אליו מתוך הסנה ומזהירו לבל יתקרב עד לסנה: של נעליך מעל רגליכה כי המקום אשר עומד עליו אדמת קדש הוא (שמות ג/ה). ואמר לו: אנכי אלוהי אביך אלוהי אברהם אלוהי יצחק ואלוהי יעקב (שמותג/ו) על כך אומר הרמב"ם במשנה תורה שלו על אברהם המכונה אצלו בשם איתן האזרחי (תהלים פט/א) כיון שנגמל איתן זה, התחיל לשוטט בדעתו והתחיל לחשוב ביום ובלילה, והיה תמה היאך אפשר שיהיה הגלגל (העולם) נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג, ומי יסבב אותו, לפי שאי-אפשר שיסבב את עצמו, ולא היה לו (לאברהם) מלמד ולא מודיע דבר, אלא מושקע באור כשדים בין עובדי עבודה-זרה וכו'. עד שהשיג (הבין) וידע שיש שם אלוה אחד והוא בורא הכל. כאן הקב"ה נודע למשה והטיל עליו השליחות להוציא בני ישראל ממצרים. משה נפעם ממינוי זה ואמר לקב"ה מי אָנֹכִי כי אלך אל פרעה (שמות ג/יא). משה הופתע על מנויו כנביא שליח האלוהים והיה נסער. והקב"ה אומר למשה גם לאבותיך לא נודעתי להם בשמי אז אמור לעם אהיה שלחני. ואם לא יאמינו לך הראה להם איך המטה שבידך נהפך לנחש ומשתשוב להחזיקו בזנבו חוזר להיות מטה ואם בזה לא די הבא נא בחיקך ויוציאה מצורעת כשלג ומשהשיב אל חיקו והנה שבה כבשרו. הקב"ה ביקש לאמר למשה אומנם מיניתך נביא עושה דברי, עליך לקיים שליחותך עד תום. ואני הקב"ה אלוה אותך בכל צעד ושעל שתעשה בהוצאת בני ישראל ממצרים. ואכן בפרשה זו הוכו המצרים שבע מכות. ופרעה מסכים ומתחרט עושה כפי שאמר יהודה ליוסף כי כמוך כפרעה: מבטיח ולא מקיים, אלא שאנו יודעים שהקב"ה הקשיח את לב פרעה כל אימת שקיבל מכה וביקש להסירה. כדי שיקבל עונשו על ענות ישראל ועל כי שכח את הטוב שעשה לו ולארצו יוסף.

אַרְבַּע לְשׁוֹנוֹת גְּאֻלָּה

והוצאתי... והצלתי... וגאלתי...ולקחתי... (ו/ו,ז) אמר הקב"ה לישראל כְּפִיּוּת טוֹבָה אֵינֶנָּה נַחֲלַת הַמִּצְרִים בִּלְבָד

בְּדַבֵּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֹשֶׁה הוּא חַשׁ נִבְגַּד

בְּאָמְרַם לוֹ: הֲמִבְּלִי אֵין קבַרִים בְּמִצְרַיִם

לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר צָעֲקוּ שׁוֹמוּ שָׁמַיִם

וְלֹֹא זַכְרוּ שֶׁהָלַךְ אִתָּם בָּאֶש וּבַמַּיִם

הוּא הוֹסִיף לְקַיֵּם הַשְׁלִיחוּת וְלִבּוֹ נִצְבֵט

בְיָדְעוֹ כִּי זוֹ הַשְּלִיחוּת וּמִמֶּנָּה אֵין מִפְלַט

מַמְשִׁיךְ בַּשְׁלִיחוּת כִּדְבַר אֱלֹהִים אָז בַּסְנֶה

שׁרָצוֹן הָאֵל לְהוֹצִיאָם מִמִּצְרַיִם לֹא יֶשַׁנָּה

הָאֶחַד נִמְצָא אָנוּס וְהַשֶּׁנִי נֶהֱנֶה

נִפְלָאוֹת אֱלֹהִים מִי יִמְנֶה.