הגלות עוד בתוכנו

בשנה שחלפה עלו לישראל כ-30,000 עולים. כ-8,000 היו מצרפת, ונראה שהם מתחילים למאוס במקום מגוריהם. מארה"ב עולים גם כן אבל טיפין טיפין, והשאלה היא מה באמת מקומם של היהודים בחברה האמריקנית? תנאי השחרור של פולארד, היום אסיר משוחרר, מזכירים מעט את מצב היהודים שם, כמו היו גם הם משוחררים על תנאי. הקהילה היהודית לא מחתה על תנאי השחרור המחפירים של פולארד, יש ונדמה שהחשש הגדול שלהם הוא להפגין נאמנות רבה מדי לישראל, וראינו זאת כשארגונים יהודים אמריקנים לא התנגדו באופן נחרץ להסכם הגרעין של ממשל אובמה עם אירן. ונמנעים כל העת מלהגיב על הטרור הפלשתיני. הם אולי חוששים שידביקו להם פרשיות ריגול מזויפות, כמו זו של איפאק. בשנת 2004 הואשמה השדולה הפרו-ישראלית כאילו פעלו גורמים בה לסכל את מדיניות החוץ מול אירן. שני עובדים באיפאק יחד עם איש השגרירות הישראלית וחוקר בסוכנות המודיעין של משרד ההגנה, הוצגו כארגון ריגול. האנשים פוטרו ממשרותיהם ורק כעבור חמש שנים נוקו מכול חשד, הן העובדים והן איפאק. אבל אין זה מטשטש את העובדה שכול היהודים שעבדו למשל בממשל הנשיא בוש, והוכרו כפרו ישראלים היו במעקב צמוד מצד הבולשת הפדראלית, פן נושאים הם בנאמנות כפולה שעשויה להביא אותם לידי ריגול לטובת ישראל. פרשת פולארד חידדה את העובדה שיש גורמים חזקים ביותר בממשל האמריקני שעוינים את ישראל, כאותם יהודים או יהודים לשעבר: ג'ון קרי, מרטין אינדיק, קיסינג'ר שניסו ככל יכולתם לא רק שלא להכיר פנים לישראל, אלא נהפוך הוא. עשו הכול כנגדה, ואפילו קרי שכבר סופר את הזמן לאחור, אחד שכבר לא סופרים אותו, מגיע לכאן כדי לעשות שרירים מול ישראל, לטובת הפלשתינים, וכן מרטין אינדיק אחד ממלחכי הפינכה של אובמה שאמר: "ישראל תצטרך לוותר על יהודה ושומרון על הגליל ועל הנגב, אם תרצה לשרוד". כלומר להשאיר רצועה ברוחב 15 מ' כדי שישראל תלך אל אובדנה, אלה יהודייך אמריקה. בפרשת השבוע פרשת "וארא" סיפור השעבוד של בני ישראל במצרים תחת שלטון פרעה מגיע לנקודת שפל עמוקה ביותר. אפילו "שוטרי בני ישראל", אותם משתפי הפעולה הבזויים מתאוננים לפני פרעה על שהוא מבקש להשיג את הבלתי אפשרי "תבן אין ניתן לעבדיך, ולבנים אומרים לנו עשו?" איך ייצרו לבנים באין להם חומר-גלם. הם משרתים בנאמנות את הממונים עליהם, תוך פגיעה באחיהם. גם כשגוער בהם פרעה "נרפים אתם, נרפים", אין הם מביעים את טינתם כלפי פרעה. קל להם הרבה יותר להאשים את משה ואהרון. שוטרי בני ישראל אינם מוכנים לשמוע מילה אחת על חופש, הם מוכנים לחיות עם המצב כמות שהוא, ובלבד שעורם יינצל. לכן הם מכוונים את כעסם כלפי אלו המנסים לשנות ואומרים להם: "הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו לתת חרב בידם להורגנו". כאילו לולא התערבות משה ואהרון לא היה פרעה מניף את חרבו והחיים היו נמשכים בשלווה, כאילו שונאי היהודים אז כעתה, זקוקים לסיבה מיוחדת שתלבה את האש. לא אחת נשאלה השאלה 'מדוע היה צורך בשני שליחים - משה ואהרון - כדי להוציא את בני ישראל ממצרים, כלום לא היה די בשליח אחד ? מדוע לעתיד לבוא יצטרכו לשני משיחי גאולה, בתחילה משיח בן יוסף ואחר כך משיח בן דוד? והתשובה על כך, והיא משליכה גם על יהודי התפוצות שנאחזים במקומם בכל כוח, גם אם הם לא מלקקים דבש. אכן נחוצים שניים!. האחד - להוציא את ישראל מן הגלות, והשני - להוציא את הגלות מישראל.