המגאזין ד'מרקר הוא בן בית אצלי מאז שהוא נוסד. המגזין הפך בשנים האחרונות לראש חץ במערכה כנגד עוולות כלכלית וחברתיות. העורך הראשי שלו ומייסדו,
גיא רולניק, עמד ועומד בראש המערכה שניהל המגזין נגד אי-צדק חברתי. הוא הפך לאורים ותומים ליוזמי ההפגנות הגדולות והעצרות המחאה למען שוויון הזדמנויות וצדק חברתי.
לדור הצעיר שהתעורר בשעתו, ד'מרקר שימש מָצפֵן ומעורר השראה. הוא ניהל ומנהל מערכה כנגד הריקבון שפשה בחברה בתחומי המשק והכלכלה. הוא לחם ולוחם נגד הקרטליזאציה, וחושף את מידת התלות המסוכנת בין הון לשלטון. הוא בעד תחרות חופשית, אך עם זאת זועק כי חופש זה אינו ניתן במציאות.
עם זאת, בכל הנוגע ל
רשות השידור, המערכה שהוא ניהל נגדה והדרישה החוזרת ונשנית של צמרת המגזין והכתב לענייני תקשורת,
נתי טוקר לפרק את רשות השידור ולהקים מסגרת חדשה תחתיה, מלמדת שבד'מרקר לא למדו את ההיסטוריה של המינהל הציבורי בישראל. המגזין שהתפרסם בכתבות התחקיר שלו, לא עשה את מלאכתו בנושא השידור הציבורי שבחודש יוני ימלאו לו 80 שנה.
לא מדובר באיזה מבנה שמיועד לשימור ומשנים אותו בפנים, אך משאירים את החזות הישנה. גם כשמדובר בחברה בפירוק, לא החברה מתפרקת, אלא בעליה, גם מפעל פושט רגל, לא מחסלים את המפעל, אלא מישהו אחר רוכש אותו ומתפעל אותו טוב יותר, עם אותם עובדים.
כבר עם חקיקת חוק רשות השידור בשנת 1965, דאג הממסד אז שתהא תלות בין הרשות שקמה לבין שלוחות שונות של הממשל. מטעמים פוליטיים הוקם "צוות ההקמה", כישות נפרדת, אף שתחת גג הרשות, ומטעמים פוליטיים היא הוחזרה לרשות. ודווקא הזיקה, וההמשכיות בין
קול ישראל לבין הטלוויזיה, הטיבו איתה, גם ארגונית וגם תוכנית, והכל במסגרת אותו חוק. ומדובר בממשלה בראשות אחד מראשי הממשלה הליברליים שהיו לנו, לוי אשכול. אבל זאת הייתה קואליציה כפי שהיא קיימת מאז ייסוד המדינה, ו"אחדות העבודה" הייתה חלק ממנה, והממונים על השידור הציבורי היו תחילה השר גלילי, ואחר-כך השר אלון, שניהם חברי אחדות העבודה שהצטרפה למערך. ככה התנהלו העניינים, פחות או יותר, בהתאם לממשל או לשר הממונה אבל תמיד בזיקה חזקה לשלטון.
עם כל זאת, בעמל של שנים, הטלוויזיה הישראלית הגיעה להישגים מרשימים בזכות האנשים שעבדו בה. אזכיר כמה אבני דרך בשידורי הטלוויזיה הישראלית. בתחום התעודה, הסדרה התיעודית הבלתי נשכחת - "עמוד האש" של יגאל לוסין, ששודרה ברשתות רבות בעולם. בתחום הדרמה - המחזות "לחם", "חירבת חיזעה", "גרושים מאוחרים" - כולם בביומיו של רם לוי, "חתן פרס ישראל" פרופ' רם לוי ועוד. בתחום הסטירה הסדרה הקומית-סטירית "ניקוי ראש", שהדהימה את קהל הצופים בצורה ובתוכן הנועזים אשר היו שהאשימו את המשדר הזה במהפך הפוליטי של 1977.
יוצרה
מוטי קירשנבאום זכה ב"פרס ישראל". בתחום האקטואליה: הסדרה "תעודת זהות" - שילוב של אולפן וסרטי תעודה, "רואים עולם"- עד היום ועוד. שלא לדבר על הסיקור הטלוויזיוני הראשון של מלחמת יום הכיפורים. הצוותים פעלו, שעה, שעה תוך סיכון חייהם העבירו את החומר לירושלים, דבוק לרגלי פצועים שפונו, ובדרכים אחרות זמינות אל הטלוויזיה בירושלים.
בבית הטלוויזיה נערך מאבק מר למטה, בחדרי העריכה על כל "פריים", עם הצנזורה ו"ביטחון שדה", ואחר כל זה העורך הראשי של מבט, מוטי קירשנבאום, הוציא מהדורה מדי ערב של שעתיים ומעלה. הקהל קד לטלוויזיה קידה עמוקה. לחטיבת החדשות אקטואליה וספורט, יצאו מוניטין והיא אירחה בכינוס בינלאומי את ראשי החדשות של איגוד השידור האירופי, שהתקבלו, בין היתר, אצל ראש הממשלה
יצחק רבין.
הטלוויזיה הישראלית שימשה בית אולפנה לשדרים מעולים, מהם רבים שהפכו לכוכבים בערוץ 2 או בערוץ 10. רובם לא עזבו בשל המשכורת, גורם לא מבוטל, אלא משום שהפוליטיקאים והמנהלים הם שהצרו צעדיהם. לא החוק עשה זאת, אלא המנהלים בדרגים השונים, פרי התערבות פוליטית. והפוליטיקה חיה ולא רק בועטת, אלא משתוללת, יוצרת מגדרה ומדעתה. האם כהו עיניו של ד'מרקר להכיר מציאות זאת.
ההתערבות הפוליטית הזאת הגיעה לממדים שערורייתיים אך ורק בשל השיטה הקלוקלת של מנויים. בגיליון ד'מרקר של 25.12.15 מגלה נתי טוקר כי הפקות בשווי 140 מיליון הוצאו מהרשות למפיקים חיצוניים בלי פיקוח, בלי שקיפות, בלי דוחות מסודרים והעניקו רווחים אדירים למפיקים אינטרסנטיים, תת מקצועיים ולמקורבים על חשבון כספי הציבור. זאת רק הכותרת. העניין הוא לא בכך שזה קרה לפני שנתיים-שלוש, ולא שמענו על כך מילה.
דברים כאלה מתגלים במרוצת הזמן. העניין הוא בכך שהאצבע המאשימה מופנית בעיקר לדרג הביצועי, ולא לדרג הממסדי שמינה את המנהלים שסרחו והתנהלו כמו פקידוּת במשטר עותומני. ד'מרקר טיפל בפועל יוצא של המצב הפוליטי אצלנו, שלא זו בלבד שלא השתנה, אלא השתנה כידוע לרעה.
אז איפה חיים עורכי וכתבי ד'מרקר. בלונדון של הבי.בי.סי? הגורם הפוליטי שגרם לערעור יסודות השידור הציבורי הוא, הוא שגורם עכשיו לתוהו ובוהו בחלל "הרפורמה" שד'מרקר ייחל לה ומי שממונה על ביצוע חוק רשות השידור, ראש הממשלה, יכול לחבר איזו פואמה לנוכח הלהבות שעולות מ"בית היהלומים" מקום מושבו של ערוץ 1. תוהו ובוהו זאת הממלכה שלו.
אחד הדברים התמוהים בעיני הוא שד'מרקר, אשר ללא ספק דוגל בעצמאות השידור הציבורי, עד כמה שאני זוכר, לא נגע בסוגיית האגרה. כלומר, לפי הרפורמה, הציבור לא ישלם אגרה. שישו ושמחו על חיסכון של 375 שקלים בשנה. אלא שהאגרה, גם כשהסכום הוא לא גדול, היא סמל, שבעל הבית של השידור הציבורי הוא הציבור. אני מדבר על מה שיהיה כאשר האוצר יהיה אחד הקובעים של מה שיקרה ברשות המרופרמת, ושר התקשורת והפוליטיקאים יעשו את השאר כמו לפני כן.
שני אלמנטים חשובים כבר פגעו בעתידו של המוסד. העדר תקציב, בשל ביטול האגרה, שיאפשר הפקה סדירה של תכנים עכשיו ובעתיד הנראה לעין, ולכן משודרות תוכניות שהופקו מזמן, ולכן קשה לטלוויזיה להתקשר עם יוצרים ובתי הפקה בהעדר תקציב מובטח.
המכה השנייה הייתה שבמסגרת הפיטורים זה היה שטח הפקר. לא פנו לרשות שתבחר באלה אנשים היא מעוניינת שיישארו במסגרת העתידית. מה שקרה הוא שבין 240 אנשים שפרשו במסגרת הסדר פיצויים היו עובדים שהטלוויזיה הייתה מעוניינת שיישארו, אך מכיוון שהאוצר לא התייעץ ברשות, הרי אלה מחוסר ביטחון לעתידם, ניצלו את הפיצוי הנדיב ופרשו.
עכשיו מנהל הטלוויזיה בפועל, אלי באבא, עושה מאמצים כדי שמתוך העתודה שעדיין נמצאת ברשות לא יפרשו עובדים שיכולים לתרום אם וכאשר החוק ומה שמתחייב ממנו ייכנסו לתוקף. כנראה שזה לא עזר לו לגבי
אילה חסון. אגב, צפיתי בראיון של אילה חסון עם שירה מרגלית במסגרת "כנס נשים בחזית", שבמהלכו גאו דמעותיה של אישה אסרטיבית חזקה זאת, כאשר סיפרה כיצד עמדה במערכה של לחצים והשמצות במשך חודשים, לבדה, לבדה. ואני כה הזדהיתי איתה ובעיקר משום שגילתה פגיעוּת, חשפה את הבן אדם שבה, והיא מקצוענית לעילה. אבל החשש הוא שהיא לא תהיה אחרונה בגל הזה, ואין זה דבר של מה בכך, שכן בצעדים שנקטה עד-כה הממשלה איש אינו בטוח שיהיה שידור ציבורי בכלל. בינתיים גם לא מונו חברי המועצה הציבורית.