בשנים האחרונות בתקופה הזו בשנה, אנו עדים ל'פסטיבל' דוח העוני. משנה לשנה הקולות האומרים שרע לחיות במדינת ישראל, שאי-השוויון עולה ושהפערים החברתיים התרחבו - מתגברים. אך האם הקולות הללו משקפים את המציאות בצורה נכוחה? לא בטוח.
בשביל לבחון עלינו להבין את שיטת מדידת העוני של הביטוח הלאומי והארגונים האחרים שהוציאו דוחות 'אלטרנטיביות'. עוני לפי הביטוח-הלאומי נמדד לא בצורה אבסולוטית, אלא בצורה יחסית. עני - לפי הביטוח הלאומי - הוא מי שמשתכר חצי מן ההכנסה החציונית בישראל. דהיינו: קחו את כל השכירים בישראל, דרגו אותם לפי ההכנסות, וחתכו בדיוק באמצע, כך שחצי מהשכירים יהיו מתחת לקו וחצי מעליו. ברכות, הגעתם להכנסה החציונית.
הבעיה המרכזית עם הדוח הוא שאין בו עוני אוביקטיבי, ולכאורה יכול להיווצר מצב שבו מדינה שאזרחיה רעבים ללחם וחיים באוהלים - ולכן ברור מאליו שהם עניים יותר מאזרחי ישראל - עדיין לפי הדוח במדינת ישראל רמת העוני תהיה יותר גבוהה.
לדוגמה, מקסיקו שרבים מאזרחיה חיים ללא חשמל או מים זורמים,
יוצאת פחות ענייה במדדי העוני היחסיים ממדינת ישראל. וודאי שזו אינה השתקפות של האמת האוביקטיבית.
עובדה זו הינה תוצר לוואי של האובססיה הישראלית עם אי-שוויון. הטענה שאי-השוויון היא הבעיה המרכזית שאיתה העולם המודרני צריך להתמודד או 'לטפל' היא אבסורדית. מרגרט תאצ'ר המנוחה אמרה פעם שהסוציאליזם שואף להורדת כולם למטה במקום לשאוף להעלאת כולם למעלה. הדבר בולט ביותר בהתחשב בכך שככל שיהיו יותר שכירים במשק ושיעור ההשתתפות בכוח העבודה יעלה - סביר להניח בעובדים בתחילת דרכם ובעבודות בשכר נמוך - כך שיעור העוני היחסי יעלה, ויתווספו 'עניים עובדים' למשק הישראלי.
האם אי-השוויון באמת כה נוראי, האם ככל שיהיו יותר פערים, העניים באמת סובלים יותר, לא בטוח בכלל. בעשורים הראשונים לאחר קום המדינה, הפערים היו נמוכים בצורה משמעותית מימינו, אך העוני היה משמעותי בצורה אוביקטיבית. כשהורינו גדלו, הטלוויזיה הייתה שחור/לבן בזכות המחיקון, המיקרוגל עוד לא הומצא, לרוב הבתים לא היה טלפון ושיחות לחו"ל עלו הון עתק. אבל היי, לפחות לא היה אי-שוויון.
בישראל, בגלל ההיסטוריה והתרבות הפוליטית שלנו, קצת קשה לנו לחשוב מחוץ לקופסת 'אי-השוויון'. הרי בכל זאת, מי שהקים את המדינה היה בעל עמדות סוציאליסטיות אוטופיות שראה בשוויון חזות הכל. החינוך שהורינו קיבלו, הדגישה כל העת את השוויון כערך עליון. מושגים כמו 'צמיחה כלכלית' ו'שגשוג' היו כמעט טאבו. אז זה לא אמור להפתיע אותנו שקצת קשה להתרגל לרעיון שאולי צמיחה כלכלית - גם כשהיא באה יחד עם אי-שוויון מסוים - יכולה להיות דבר מבורך.