מעשי הרצח של נשאת העלו על הבמה את הסוגיה של האוכלוסייה הערבית בישראל. הימין התנפל עליה כשונאת המדינה, ואילו השמאל חיבק אותה באהבה; הימין עשה הכללה מהרצח לגבי יצרי הטרור שלה, ואילו השמאל, בלהט דתי, שלל את ההכללה מכל וכול; השמאל הקיצוני אף הסית להתקוממות של ערביי ישראל נגד משטר הדיכוי של ממשלת ישראל. אז להלן 5 נקודות של הערות והארות, כשנקודת המוצא היא שמדובר באינטרס ישראלי, בלי קשר לימין או שמאל.
ראשית, האוכלוסייה דוברת הערבית במדינת ישראל מונה כ-1.4 מיליון נפש, שהם כ-20 אחוזים מאוכלוסיית המדינה (לא כולל כ-300 אלף ערביי "מזרח ירושלים"). האוכלוסייה הזאת, שרובה הגדול הוא מוסלמי סוני, אינה עשויה מקשה עדתית-דתית וחברתית אחת, וכוללת דרוזים וצ'רקסים, נוצרים, ובדואים. עד לפני זמן לא רב, שיעור הילודה של האוכלוסייה הזאת (למעט הנוצרים שהם המשכילים ביותר) היה יותר מכפול משיעור הילודה של האוכלוסייה היהודית, ולכן העריכו "מומחים" שונים כי כבר כיום ערביי ישראל היו צריכים להוות יותר מ-25 אחוזים מכלל האוכלוסייה. בשל המודרניזציה המהירה שהחברה המסורתית הערבית עוברת, הפער כמעט נסגר והוא עומד עכשיו על 3.17 ילודים לאישה ערביה, ו-3.11 לאישה יהודית (ולא רק בזכות החרדים!!)
שנית, שקלול כלל הסקרים שבוצעו בשנים האחרונות מראה בברור כי האוכלוסייה הערבית מעדיפה ברובה המכריע לחיות בישראל, טוב לה כאן; היא רואה עצמה חלק מהחברה הישראלית, וחושבת שזה האינטרס שלה. לשון אחרת, רוב ערביי ישראל רוצים להשתלב! ובו בזמן יש למחציתה (לא אצל הדרוזים והנוצרים!) תחושת אפליה ממוסדת, והרגשה כי החברה הישראלית מאמצת עמדות גזעניות (מה שאכן כמה מהסקרים
צעד מבורך
שלישית, בכל מה שקשור לזהות, הרי שלפנינו מצב של ריבוי זהויות: כשליש מהם מזהה עצמו כישראלי (אצל הדרוזים יותר משני שליש!); כשליש מזהה עצמו כפלשתיני, כשליש לא מזהה עצמו לא כפלשתיני ולא כישראלי. ובו בזמן, הרוב אינו מכיר בזכותה של ישראל להיות מדינה יהודית-ציונית, אך משלים עם המציאות הזאת.
רביעית, ההנהגה הפוליטית והאינטלקטואלית של ערביי ישראל נמצאת בקצה השלילי, השולל לחלוטין את העובדה שיש בכלל לאום יהודי ונלחם נגד כל צעד שיש בו כדי לקדם השתלבות בחיי המדינה, או מחויבות כלפיה.
סה"כ לפנינו תמונה מורכבת, שאין בה שחור ולבן. על-רקע זה ההשקעה של 15 מיליארד שקל באוכלוסייה הערבית ב-5 שנים, השקעה שבעבר רק יכלו לחלום עליה, היא צעד שאין מבורך ממנו. הבעיה היא שנתניהו, כדרכו בקודש, יודע לבעוט בדלי השמנת שעה שהציב תנאים, או יצר רושם שכל הסכום האדיר הזה תלוי בהתנהגות טובה של האוכלוסייה הערבית.
האם ההשקעה הזאת (בלי תנאים!) תוכל לקדם הכרה במדינה ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי? זה תלוי יותר בנכונות להכרה כזאת מצד ההנהגות של הפלשתינים, אך לפחות היא תוכל להפחית את תחושות אי-השוויון בקרב ערביי ישראל. איך אמר לי פעם טארק עבד אלחיי ז"ל, ראש עירית טירה הערבית: "אני רוצה להיות כמו כפר סבא, לפני כל דבר אחר". אני מעריך שכך חושבים מרבית ראשי המועצות הערביות. נקודת ההשוואה עבורם, בכל התחומים, היא לא הרשות הפלשתינית או מדינות ערב, אלא החברה הישראלית, מועצותיה, ארגוניה, החופש שבה. לאסוף נשק, לאכוף חוק - כמובן, זה זועק לשמיים, אך במנותק מההשקעה.