"כל העולם שמח, חוץ מישראל", אמר נשיא אירן חסן רוחאני, בנאום הניצחון שנשא בפרלמנט של ארצו, למחרת הסרת הסנקציות שהוטלו על אירן. כמו במקרים רבים אחרים, לא דייק רוחאני גם הפעם. דווקא בישראל היו גם מי ששמחו על השתחררותה של אירן מסד העיצומים שקירבו את כלכלתה להתמוטטות.
ראשית, אירן, כידוע למשל לכל קוראי
עיתון הארץ, היא מדינה שוחרת שלום, שבניגוד לישראל, שואפת לשים קץ לאלימות במזרח התיכון (ציטוט אמיתי מדברי שר החוץ שלה, מוחמד ג'וואד זריף). שנית, שלישית ורביעית - השנאה לראש הממשלה נתניהו היא כה עזה, עד שכל הישג לאירן, מתואר מיד כתבוסה לביבי, ולעזאזל כל השאר.
פרשן הארץ
צבי בראל, התקשה להסתיר ביום שני את קורת רוחו מהישגיה של אירן אהובתו: "המדינה הלא-רציונלית הופכת מעכשיו למדינה לגיטימית, הרשאית לתבוע מקום של כבוד בניהול משברים אזוריים", כתב. המשטר האירני לא יכול היה לקבל ייצוג מפרגן יותר באשר לכוונותיו הנאצלות, ועוד מכיוון "השטן הקטן".
שימו לב: "הסכמה בין אירן לסעודיה היא תנאי הכרחי להמשך התהליך המדיני בסוריה, כשם שהיא בסיס לפתרון מלחמות האזרחים בתימן". "...המשך התהליך המדיני בסוריה"? בראל בוודאי מתכוון לשיטות הנקוטות לאחרונה בידי צבאו של אסד, בסיוע החיזבאללה, להרעיב עד מוות אוכלוסיות אזרחיות שלמות (כמו בעיירה הנצורה מאדיה), אולי כדי לשבור את רף 300,000 ההרוגים במדינה מתפוררת זו. נתון שכבר מזמן משעמם את העולם. איך כתב הסופר ז'וזה סאראמגו (ב"על העיוורון"): "זה הרגל ישן-נושן של האנושות, לעבור ליד המתים ולא לראות אותם".
אגב, לאורך כל מאמר הפרשנות הארוך המתייחס למצב במזרח התיכון, לא נזכר אפילו במילה אחת(!) אותו ארגון מסתורי הקרוי חיזבאללה, שבהוראת אירן התייצב לצד אסד במלחמתו. אז נכון, שחיזבאללה אליבא דצבי בראל ושות', הוא ארגון צדקה מוסלמי הפועל באזורנו זה שנים ברוח דרכה של אימא תרזה. אבל אפילו לא להזכיר ברמז קל את מה שעולל במלחמת האזרחים בסוריה, המלחמה שנכנסה לשנתה החמישית?
הפרשן שלנו שנסחף בהתרגשותו למחוזות העתיד, סיים את מסע התהילה שלו בתחזית ורודה: "יום יישום ההסכם הופך יום חנוכתה של אסטרטגיה חדשה במזרח התיכון. אירן תמשיך להיות אומנם מפוקחת על-ידי סבא"א, אבל כוחה האמיתי לא ינוטר במרתפי מתקני הגרעין. הוא ישגשג בהיכלי קבלת ההחלטות הבינלאומיים".
מובן שהעיתון הפלשתיני בשפה העברית, הארץ, אינו לבד, במקהלה המזמרת את שבחי טהרן. כאשר
ירון לונדון נמצא באולפן הטלוויזיה, משמרות המהפכה אינם צריכים לחשוש מתעמולה ציונית אנטי אירנית.
אחרי שהאזין לפרשנותם של הד"ר רז צימט מאוניברסיטת תל אביב ושל הפרשן
צבי יחזקאלי, התקשה לונדון לעצור את התלהבותו, בעיקר למשמע דבריו של יחזקאלי, שהתעכב על ירידת קרנה של סעודיה בעיני ארה"ב בת בריתה ההיסטורית - ויריבתה הסונית הגדולה של אירן.
"אילו זה היה תלוי בכם, במי הייתם בוחרים לצדד: בסעודיה, המדינה המנוונת, או באירן המודרנית?" שאל את צמד המרואיינים. סליחה, "סעודיה המנוונת"? סעודיה השוקעת? סעודיה שנותרה ללא גב אמריקני? הרי רק אתמול היה האולפן של ירון לונדון - אכסניה קבועה להשמעת דברי הלל מפליגים למה שכונה "יוזמת השלום הסעודית"; היוזמה שכל מחנה השמאל החל בהרצוג את לבני וכלה בגלאון את אופנהיימר, אימץ לחיקו בהתלהבות אדירה. האופציה המדינית המופלאה שזרק ח"כ
יצחק הרצוג לחלל האוויר, רק במסע הבחירות לכנסת הנוכחית, כפתרון קסם לכל חוליי האזור.
מי שניחן בזיכרון טוב בוודאי שנזכר מה שאירע באולפן
ערוץ 10, כאשר ירון לונדון ועמיתו המנוח,
מוטי קירשנבאום, אירחו בתוכניתם את מי שהיה אז שר החוץ,
סילבן שלום. שלום נשאל על עמדת ממשלת ישראל לגבי יוזמת השלום הסעודית המיתולוגית. ברגע שסילבן שלום החל לתאר את התנאים הנלווים ליוזמה הזו (כמו למשל: הסכמת ישראל לשיבת הפליטים), נעלמה השלווה מן האולפן ועימה פרחה אפילו הכנסת האורחים המינימלית. הטונים והדציבלים עלו מעלה-מעלה, עד לרגע שבו צרח קירשנבאום על שר החוץ וכינה אותו "שקרן".
עכשיו אני סקרן לדעת האם תובא מה שקרוי "יוזמת השלום הסעודית" לקבורה פומבית, או שפשוט תצלול לתהום הנשייה, עד שיצוץ חזיון תעתועים תורן חדש, הפעם מתוצרת הכוח העולה מטהרן.