מחפשים את הכבוד

"לא הייתה קיימת התנגדות על האדמה הפלשתינית ללא אוסלו. אוסלו הייתה החממה היעילה והחזקה שאימצה את ההתנגדות הפלשתינית. בלי אוסלו, לא הייתה קיימת התנגדות. בכל השטחים הכבושים, לא ניתן היה להעביר אקדח ממקום למקום. בלי אוסלו, והחימוש של אוסלו, ובלי שטחי A ברשות הפלשתינית, ובלי האימונים והמחנות וההגנה שסיפקה אוסלו, ובלי שחרור אלפי אסירים פלשתינים דרך אוסלו, ההתנגדות הפלשתינית הזו לא הייתה מתאפשרת, ולא היה מתאפשר לנו לחולל את האינתיפאדה הפלשתינית האדירה הזו". (זיאד אבו עין, שר האסירים ברשות הפלשתינית בעבר). למקור. חמישים ואחד שנים שמצויינים על-ידי לוגו מהספרה חמש המאויירת בנשק קל, קליע, מסגד אל-אקצה, וסכין קרב שמאייר את הספרה אחת, ועוד לוגו נוסף שנבחר גם הוא לציין את האירוע, אשר מרכיב בצורה פשוטה יותר את את הספרה חמש ללא שום המחשה, ורק הספרה אחת מאויירת בצורתה של ארץ ישראל כולה (פלשתין מהנהר עד הים). חמישים ואחד שנים, מציינים את הסיבה של תנועת פתח בהנהגתו של מחמוד עבאס (אבו מאזן), לחגיגות פעילותם. ישנם לא מעט בצד הישראלי ובכלל מצד מדינות המערב, הרואים בפתח ובמנהיגה מחמוד עבאס (אבו מאזן) את הצד המתון, הפשרן, זה שתומך רשמית בפתרון שתי מדינות לשני עמים. התחושה הזאת שנקראת תקווה, היא תחושה חזקה ורצויה לעניין כה חשוב כמו שלום. היא מקבעת את המרדף אחר הצדק, החרות, האנושיות והמוסריות, ופחות מייחסת חשיבות לאגו וכבוד. אלו הם בדיוק התכונות שבאופן כללי ושאינו פרטני, עושות את ההבדל במהות שבין הפלשתינים לבין הישראלים. ישנן צורות חברתיות, שבהן הכבוד הוא בסיס לתולדה המיוחסת למשפחה. הוא עלול לעורר יכולת להגיב בצורות שונות של אלימות ואף יכול להקנות כוח פוליטי יחסי. הפלשתינים כחלק אינטגרלי של האומה הערבית, מחשיבים את ערך הכבוד בדרך כלל בראש סדרי העדיפויות המשפחתיים והחברתיים.

חשיבות גדולה

החמולות בעולם הערבי, יצרו מנגנון פנימי וחיצוני בו הכבוד הוא כאמור הבסיס. בעזה, בגדה המערבית (יהודה ושומרון), וגם בישראל ישנן ערבים ששימרו את המבנה החמולתי. במחקר שנעשה על מאפייני החמולה הערבית בישראל, התגלתה תוצאה שאינה מפתיעה. החמולה הערבית-ישראלית יודעת לנצל גם את הדמוקרטיה, ולכן שיעור ההצבעה הממוצע בישובים הערביים הגיע ל-90%, מכיוון שישנה חשיבות גדולה שמיוחסת לתמיכה במועמד המגיע מחמולה, כמובן מצידם של התושבים. בעזה של תחילת שנת 2006, החלו חמולת דע'מש לכנות עצמם "צבא האיסלאם", זאת לאחת שפרשו מ'וועדות ההתנגדות העממית'. מי שעומד בראש הארגון, הוא ממתז דע'מש שהסתכסך עם ראשי ועדות ההתנגדות והוביל לפרישת החמולה. "צבא האיסלאם" שהוא בעצם חמולה ענקית ומחומשת, בדרך כלל מאמץ את האדיאולוגיה של ארגון 'אל-קאעידה', החל מהפצה של רעיונותיו, כלה ביצירת קשר עם הארגון דרך רשת האינטרנט, וכמו-כן דרך פעילים של אל-קאעידה מאפגניסטן, אשר שהו בעזה למטרה של השמת תשתית לחינוך האיסלאם. נשק ולא מעט כסף, החלו לזרום ל"צבא האיסלאם" של חמולת דע'מש דרך מפעל המנהרות של ציר פילדלפי, פעילים של ארגון 'אל-קאעידה' חדרו לרצועת עזה, וחברו לארגון החמולתי בעת הפריצה של מעבר רפיח בשנת 2008.

יחסים מורכבים

"צבא האיסלאם" היה שותף ישיר לחטיפתו של גלעד שליט, ואף כאשר החזיקו בשליט סחטו דרשו מתנועת חמאס נשק וכסף בתמורה להעברתו לידיהם. בכלל לארגון החמולתי, ישנן יחסים מאוד מורכבים עם תנועת חמאס, אם כי הם נוטים לפשרות שבאות לידי ביטוי במינויים פוליטיים שנכפים על חמאס מתוך אינטרס לשימור שלטונו ברצועה. בשנת 2008 במהלך השתלטות חמאס על רצועת עזה, נערכו עימותים בין פעילי "צבא האיסלאם" לבין תנועת חמאס. הכוחות של חמאס צרו על שכונת אלצברה שבמערב עזה, שנחשבת כמעוזם של חמולת דע'מש. כך פרצו להם עימותים על-רקע ניסיון חמאס, לעצור שני מבוקשים מאנשי החמולה. בקרבות עצמם, נהרגו כ-11 מבני החמולה וכ-46 בני אדם נפצעו. אמנם מטרת "צבא האיסלאם", פחות או יותר באופן כללי זהה למטרות תנועת חמאס, אך הוא מהווה עבור החמאס כמו שאר הארגונים הסלפיים ברצועה, מקור למשחקי כבוד ואיום פוליטי על השלטון. הכפר יטא, שנמצא דרומית לחברון בשטחי הרשות הפלשתינית של יהודה ושומרון (הגדה המערבית), מאכלס את חמולת מח'אמרה שהיא אחת המחמולות הגדולות בדרום הר חברון. לחמולה זו ישנה מסורת אשר מקורה בכלל משבט יהודי קדום, שבט שגורש מחצי האי ערב על-ידי מוחמד. לאחר מלחמת ששת הימים, יטא היה הכפר הערבי הראשון שחובר לתשתיות מים וחשמל על-ידי ישראל, זאת לאחר שמשלחת בראשותו של זקן השבט מן הכפר אשר הציגה למושל הצבאי בהר חברון חנוכייה כעדות לשורשיה היהודיים של החמולה. למרות כל זאת, בני החמולה לא הפגינו מאז חיבה יתרה לישראל ואף חברו לגורמים העוינים את המדינה.

משא-ומתן

לא חסרים שמות של חלק מבני החמולה, אשר נקשרו לפעילויות טרור והשתייכות לחברי 'התנזים' (פלג צבאי של ארגון הפתח) באיו"ש, וכמו-כן נתקלו עם כוחותיהם של צה"ל והשב"כ. בין היתר המחבל הפלשתיני חאלד מח'אמרה, אשר שוחרר בעסקת שליט והתחייב על כך שלא יחזור לפעילות טרור. חלקם של בני החמולה הודו כי הם מודעים לשורשיהם היהודיים, אך הם רואים בעצמם היום כמוסלמים לכל דבר ועניין בשל הדורות הרבים שעברו מאז התאסלמות אבותיהם. לכן דווקא בשל השורשים היהודיים, רצונם להוכיח לאומה הערבית כי דרכם לוקחת חלק פעיל מאוד במאבק הפלשתיני, וכי הם חלק אינטגרלי השייך לצד הערבי שבסכסוך הישראלי-פלשתיני. מי שחשב או חושב, שהנושא המנטלי שכל כולו עניין של כבוד, מתון יותר, או פשרן יותר באופן כללי לגבי הרשות הפלשתינית, ככל הנראה יצטרך להבין שמבחינת הסכמים ושלום מדיני, אין הפלשתינים בפרט, והאומה הערבית בכלל רואים זאת במובנים מערביים. כלומר פרשנות אשר מצדיקה וחותרת למשא-ומתן הכולל פשרות טריטוריאליות, ויתורים והסכמים מדיניים להקניית ביטחון מצד המערב, נבחנים באופן כללי על-ידי המנטליות הערבית לפני הכל במבחן של רווח ששווה לכבוד. בימים של חתירה לסגירת תהליך מדיני עם הפלשתינים, יצאו אהוד ברק ויאסר עארפת לקמפ דיוויד כל אחד מסיבותיו האסטרטגיות במטרה לנסות ליצור הסכם מדיני. הפסגה בקמפ דיוויד נכשלה, באופן כללי מסיבות של חוסר כבוד ובעיקר אי-אמון הדדי של שני מנהיגים שנחלשו רבות במעמדם הציבורי של כל אחד מהם. את האירוע הטראומתי הראשון קצת לאחר תחילתה של האינתיפאדה השנייה (שנת 2000), לא ניתן להסביר בבחינה של כבוד, רגשות נקם, או משהו הדומה בכלל להסבר פסיכולוגי. הלינץ' בראמללה, הוא אחד האירועים הקשים ביותר שידעה מדינת ישראל איך שלא יסתכלו על זה ובאיזו צורה שתיבחן.

כבוד המשפחה

הלינ'ץ הארור לא בוצע בבית פרטי מלא מחבלים או על-ידי איזה צבא רשמי של אויב אכזרי, הוא בוצע בתחנת משטרה פשוטה בלב הקונצנזוס הפלשתיני על-ידי המון תושבים משולהבים, שוטרים וקצינים שלא בחלו בשום אמצעים, חמלה, מוסר או דרך הגיונית למנהגי בני האדם. במדינת ישראל על רצח על "חילול כבוד המשפחה" מקבלים בד"כ בצורה חד-משמעית מאסר עולם. כך נשפט פלשתיני תושב ואדי עזה שרצח את בתו בת ה-15 בחורשת רועים שבשטח ישראל על רומן שניהלה עם מחזר בדואי בהסתר מאביה. אם היה נתפס ונשפט בעזה, ככל הנראה הוא אפילו לא היה מקבל שנתיים מאסר. לא מדובר כאן במקרה יחיד מסוגו במנטליות של כבוד המשפחה הערבית. המשפחה ש"חיללו את כבודה" יושבת ל"התייעצות" ומחליטים שהבת שחיללה את כבוד המשפחה או שאפילו נחשדת בחילול כבוד המשפחה פשוט תשלם בחייה. ישנם עוד לא מעט סיפורי מקרים המונעים מסוגים שונים של נקמה, שנאה, חוסר אינטילגנציה רגשית ואנושית, שמרביתם מבוססים על אימפולסים המונעים בדרך כלל ממנטליות הכבוד הערבי. כאשר מחפשים אופק לשינוי באופן כללי של התרבות הערבית- מוסלמית, מבינים שככל הנראה לא ניתן יהיה לשנותה, סדנה לשינוי ערכים לא תעזור כאן. רק אולי תקווה ערפילית שאולי ביום מן הימים כציביליזציה מתפתחת, תרבות זו תרכוש עוד מאפיינים יותר תרבותיים ולא בהכרח מערביים, רק יותר הגיוניים וסבירים שקודם כל מצמצמים את האלימות בתוכם על שלל צורותיה.

כבוד הדדי

תהליך מדיני אינו יכול לאפשר ניסיונות חוזרים ונשנים מצד ישראל, לרתום את הרשות הפלשתינית להתמודד בצורה רצינית כנגד הטרור. כאשר התנהל תהליך שכזה ולא פעם אחת, היו שם חבר'ה כמו מוחמד דחלאן (ראש הביטחון המסכל), ותאופיק טיראווי (ראש המודיעין הכללי באיו"ש), שנפגשו עם בכירי מערכת הביטחון הישראלית, ופשוט במקום באמת להילחם בשת"פ ביטחוני בטרור, הפכו את אירגוניהם לארגוני טרור בעצמם. מגיעים לפגישות תיאום ביטחוני עם מערכת הביטחון ישראל, חוזרים הביתה ונותנים הנחיות לביצוע פיגועים כנגד ישראל. ההבדל של אמון, יוזמה וכבוד הדדי בין התרבויות הוא לא שולי, הוא תהומי.