בתחום מדיניות החוץ ייזכר ריצ'רד ניקסון בזכות שני נושאים. האחד הוא כמובן מלחמת וייטנאם, שעליה כבר עמדנו בקצרה בדיון על הנשיא הקודם. השני הוא חידוש היחסים עם סין. לכאורה, חידוש היחסים עם סין נרשם לזכותו של ניקסון. אבל, כפי שבוודאי הבנתם כבר אם קראתם את כל הסדרה עד-כה, אני לא נוטה לקבל דברים שנראים מובנים מאליהם. חידוש היחסים עם סין הוא שערורייה.
החל ב-1966, עת החלה מהפכת התרבות, ועד 1971, הצליח יו"ר המפלגה הקומוניסטית ושליטה של סין מאו דזה דונג להקדיח את כל התבשילים שרקח. סין הפכה למדינה מצורעת אף יותר ממה שהייתה לפני כן. סין הייתה בקשרים דיפלומטיים מלאים או חלקיים עם 48 מדינות בלבד, ועם רובן היו לה סכסוכים וחלקן סגרו את שגרירותן בסין. דבר לא מפתיע אחרי שהמשמרות האדומים, שחוללו את מהפכת התרבות, פלשו ללא מעט שגרירויות, שרפו אותן, והתנהגו ברמות שונות של אלימות, ובכלל זה אף התעללות מינית בנשים שנמצאו בשגרירות. זה קרה בין היתר גם לשגרירויות של רוסיה, בריטניה, אינדונזיה, הודו, בורמה ומונגוליה. ברור מאליו, כי בשיטת המשטר הסיני כל ההתפרעויות ה"ספונטניות" הללו תוכננו בדייקנות מרובה מלמעלה.
מובן כי מדינות המערב הטילו אמברגו על סין. אבל גם במדינות הקומוניסטיות תיעבו את סין בשל ניסיונה להדיח את מוסקבה מהנהגת העולם הקומוניסטי לטובת מאו. אפילו ל
קוריאה הצפונית, שזכורה לנו ממלחמת קוריאה, שבמהלכה שלח מאו את צבאו להילחם על אדמת קוריאה, נמאס מהמאואיזם. הם סילקו את שארית החיילים הסינים שעדיין היו בקוריאה הצפונית, ופעלו למחוק את זכרה של סין מהמוזאונים ומהאנדרטאות של המלחמה. ניסיונותיו של מאו לסכסך בין מוסקבה לקובה, הסתיימו בעלבונות שהטיח בו
פידל קסטרו. אפילו בצפון וייטנאם, שבה המשיכו לקחת את הסיוע הנדיב שנשלח מסין, לא נתנו לעצות מסין לבלבל אותם, והמשיכו להיות כפופים למוסקבה בלבד למורת רוחו של מאו.
גם במישור הפנימי נתקלה ההנהגה של מאו בקשיים. בספטמבר 1971 נמלט מסין במטוס (שהתרסק לאחר מכן באזור מונגוליה) לין ביאו, שר ההגנה הסיני, והאיש השני בכוחו בהנהגה הסינית. הוא עשה זאת לא לפני שבנו, לי-גואו, ניסה כמעט בהצלחה לארגן התנקשות במאו. מאחר שמטבע הדברים, ללין ביאו היו הרבה מקורבים בזרועות השלטון, נאלץ מאו, שחשש מהתנקשות נוספת, לטהר את ההנהגה הסינית ממקורביו של לין ביאו. אך מאחר שלא היו בנמצא מספיק חברי מפלגה בעלי יכולות מתאימות, הוא נאלץ להחזיר לתפקידם אנשים שזה עתה טוהרו בעצמם במהלך מהפכת התרבות, והיו עד אותו רגע במחנות כפייה.
השילוב של מצב יחסי החוץ, עם חברי הנהגה לעומתיים, עם חשש מפני היתכנותה של התנקשות, ועם מצבו הבריאותי של מאו, שהחל להידרדר עקב גילו, החלישו את אחיזתו של שלטון האימים של מאו בסין. למעשה, אם לא היה קורה שום דבר אחר, המשטר בסין היה משנה את אופיו באופן הדרגתי. הוא לא היה נהיה משטר דמוקרטי חופשי לחלוטין, כשם שהוא אינו כזה כיום. אבל הדיכוי היה מצטמצם, הקצבות המזון היו גדלות, ואפילו לתרבות היו ניתנות הקלות. במשך תקופת-מה הדברים הללו אכן החלו לקרות. אבל אז הגיע ניקסון. זה היה ב-21 בפברואר 1972.
למרות שלמאו היה אינטרס להביא את ניקסון לביקור אצלו, והוא אף שלח לו הזמנה עקיפה באמצעות נשיא רומניה צ'אוצ'סקו כבר ב-11 בינואר 1971, הוא הצליח לגרום לאמריקנים להתאמץ כדי להשיג אותה. כמובן, שעבור ניקסון המועד המועדף לביקור היה 1972 - שנת הבחירות לנשיאות.
ביולי 1971 נשלח לסין
הנרי קיסינג'ר, היועץ לביטחון לאומי של נשיא ארה"ב (שכשנתיים לאחר מכן קודם לתפקיד מזכיר המדינה), לביקור חשאי כדי לארגן לניקסון ביקור אצל מאו בסין. בתמורה לביקור של ניקסון הסכים קיסינג'ר בשמו של ניקסון מראש, ובלי שבכלל דרשו ממנו, לוויתורים מפליגים לסין הקומוניסטית, ובכלל זה הפרת הסכמים שהיו לארה"ב עם בעלת בריתה טאיוואן (שאז עדיין הייתה ידועה בעולם כ"סין הלאומית" או "הרפובליקה הסינית", ותפסה את המושב של הקבוע במועצת הביטחון של האו"ם), ומסירת המושב שלה באו"ם לסין הקומוניסטית, העברת מידע רגיש לגבי השיחות להגבלת הנשק האסטרטגי שנוהלו עם ברית המועצות, והבטחה לנסיגה חד-צדדית מדרום וייטנאם - עוד בעלת ברית של ארה"ב. בתמורה, לא ניסה קיסינג'ר לבקש מסין (שלא לדבר על לדרוש) שום דבר. כלום. אפילו לא התחייבות שלא לפלוש ל
קוריאה הדרומית. שלא לדבר על צעדים, ולו סמליים, להקלת משטר האימים הסיני. רק ביקור של ניקסון.